20 מיליארד שקל. זהו הסכום בתרומות לחברה המושקע בישראל מדי שנה על ידי קרנות צדקה ופילנתרופים שונים, רובם מצפון־אמריקה. באחרונה, רבו האמירות על הקטנה או ביטול של התרומות הללו. בשבוע שעבר אף שלחה קבוצה של אנשי עסקים ופילנתרופים מארה"ב, ובהם צ'רלס ברונפמן, מכתב לבנימין לנתניהו, שבו הביעה את דאגתה מהחקיקה הדוהרת.
לקריאה נוספת:
- כיצד הרמדאן נהפך בישראל לשם נרדף למלחמה? | אמל עוראבי
- הימין מפעיל עליכם את דוקטרינת ההלם | מיקי גיצין
- למתווה ההידברות שמציע הנשיא אסור להסכים משתי סיבות עיקריות | טליה ששון
כמי שעובד באופן יום־יומי עם פילנתרופים מישראל ומהעולם, אני יכול להעיד כי הם מביעים חששות עמוקים מהנעשה בישראל ומעתידה כדמוקרטיה, וכי סכנת הפחתת התרומות ממשית. אלה אינם התורמים של הקרן החדשה. במסגרת תפקידי, אני חבר בכמה פורומים של קרנות שונות ופילנתרופים רבים אחרים. שם, לראשונה בחיי, אני שומע קרנות מרכז או גורמים "ממסדיים" שואלים עצמם שאלות מהותיות בנושא היחסים עם המדינה ותפקידם.
הם, שתופסים את עצמם כבשר מבשרו של הממסד הישראלי, בניהם ונכדיהם של יהודים טובים שעזרו להקים את המדינה, התרגלו לפעול בשילוב ידיים עם מוסדותיה; לתרום למטרות לאומיות, שמצויות בהסכמה רחבה ומחוץ לכל זיהוי פוליטי: בתי חולים, חינוך למצוינות, פיתוח כלכלי ועוד. והנה הם מגלים שמה שהם תפשו כטוב־משותף מובן מאליו, כמיינסטרים בלתי מעורער, הפך למוקצה ונרדף בידי ממשלת הימין־מתנחלים־חרדים שקמה פה. נתניהו הוא לא הכתובת להפגת חששותיהם. הוא כבר מזמן החליט לשעבד את כל מאמציו, ואת המשאבים הציבוריים שתחת שליטתו, למאבק ההישרדות האישי שלו, גם במחיר ריסוק הדמוקרטיה הישראלית שבה הם גאים.
המסר לתורמים הללו ברור: יש רגעים שבהם נדרשת היערכות מחדש ופעולה מהירה, והרגע הנוכחי הוא כזה. החשש של התורמים מובן, אבל ביטול התרומות הוא לא פתרון – ודאי לא בזמן שמאות אלפי ישראלים נלחמים על המקום הזה, ומשוועים לכל סיוע. הכתובת לפילנתרופים היא החברה האזרחית, והציבור הענק שנאבק ממש ברגעים אלה על המדינה שלו, וזקוק יותר מתמיד לעזרתם.
התגובה הציונית ההולמת היא להחליף את הקשרים הישנים עם השלטון בקשרים חדשים עם אלה שנאבקים בו, ועושים זאת למען המדינה. במקום לפגוש שרים וראשי ממשלה במסיבות קוקטיילים, הפגשו עם אקטיביסטים, מובילי מחאות וארגוני החברה האזרחית. נכון, זה פחות זוהר ופחות יוקרתי, אבל מה שנדרש כעת הוא מחאה והתנגדות.
מצדו השני של המתרס צמח ימין אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי בזכות שנים של עבודה ותרומה נדיבה מאוד מצד יהודים שמרנים ונוצרים אוונגליסטים בארצות הברית. גם בתקופות הקשות ביותר עבורו, הימין המשיך לקבל תרומות ועזרה משותפיו האידאולוגיים – בהתנחלויות ובארגונים שהולידו את ההפיכה שאנחנו רואים עכשיו. התורמים לימין מעולם לא התביישו בעמדותיהם או הסתירו אותן, ואת פירותיהן של התרומות הללו הם קוצרים עכשיו, אחרי שנים ארוכות ועבודה סבלנית.
לא בושה ללמוד מהם. מי שאוהב את ישראל ונחרד לראות אותה הופכת למדינה לא־דמוקרטית נדרש לתרום לארגוני זכויות האדם, לקידום צדק, שוויון ודמוקרטיה, לכל מי שמתחייב לבנות פה מדינה טובה יותר, גם במחיר נקיטת עמדה פוליטית. כשצד אחד פועל להחרבת המדינה, וצד אחר מנסה להציל אותה, לא צריכה להיות שום התלבטות היכן אוהבי ישראל בעולם צריכים להתייצב.
לצד השקעה בתשתיות ובפיתוח כלכלי, נדרשת כעת השקעה בערכי הדמוקרטיה והשוויון, משום שאלה הערכים שבלעדיהם לא תיתכן פה חברה משגשגת. לא רק התשתית הפיזית והכלכלית אלא גם התשתית הערכית, המוסרית והדמוקרטית של החברה הישראלית, זקוקה אנושות להשקעה. הבסיס המשותף של המדינה הולך ומתערער, האתוס המכונן של מגילת העצמאות נמצא בסכנה. אם לא יהיה לנו את זה, כבר לא יהיה למה לתרום.
המאמר ראה אור לראשונה במגזין דה מרקר
שתפו את הכתבה