לפני מספר רגעים העבירה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית. הזחיחות על פני הח"כים עת התקבלו תוצאות ההצבעה מעידה שהם פשוט לא מבינים שהמאבק רק מתחיל. אם למדתי דבר אחד בשש השנים שלי כמנכ"ל בארגון חברה אזרחית זה שלמאבקים אזרחיים, בטח כאלה המתמודדים מול מנגנונים עוצמתיים כמו ממשלה, לוקח זמן ועבודה אפורה להצליח.
אני יודע. זה לא סקסי, זה לא מתכנס ל-90 דקות של סרט הוליוודי מעורר השראה או אפילו 500 עמודים של ספר על הצלחת המהפכה. זה עומד בניגוד גמור לנטייה שלנו הישראלים להעדיף פתרונות מהירים של "זבנג וגמרנו" על פני מאבקים ארוכים ושיטתיים. לרוע המזל, המאבק שמאות אלפי ישראלים מנהלים בימים אלה נגד ההפיכה המשטרית מטעם הממשלה דורש מאיתנו בדיוק את זה: אורך רוח, סבלנות ונחישות. וכן זו מחאה מדהימה ויוצאת דופן שנמשכת כבר חצי שנה. אבל צריך לזכור, אף הפגנה, גדולה ככל שתהיה, לא תנצח לבדה את ההפיכה; אף מכתב של טייסי מילואים, חשובים ככל שתהיה, לא יגרום לממשלה לרדת מהעץ.
אנחנו צריכים לעשות תיאום ציפיות ולהבין שהמאבק הזה הוא לטווח הארוך, וגם שאנחנו, הישראלים שנאבקים על פני המדינה, הפכנו לחלק בלתי נפרד משלטון החוק ושומרי הסף. יש לנו מחויבות גדולה על הכתפיים, וזה בא עם מחיר. מוכרחים לזכור את זה בימים האלה, כשהקואליציה מעבירה סעיף אחד מתוך חבילת חוקי ההפיכה המשטרית.
המציאות שמתהווה סביבנו מתעתעת, לעיתים מנוגדת לאינסטינקטים שלנו וגם מאתגרת את הנראטיבים המכוננים של המחאה. אנחנו יודעים שהממשלה דוהרת לעבר שלטון דיקטטורי, מניעיה גלויים לעין כל. אנחנו יודעים גם שכל סעיף בתוכנית ההפיכה מקרב את ישראל לדיקטטורה. לא כל חוק לבד הוא בהכרח מסוכן והופך אותנו לדיקטטורה – אבל כשמחברים את כולם ביחד ונותנים אותם בידי ממשלה שזו כוונתה, התוצאה ברורה.
"כשסוקרים מאבקים דומים לאורך היסטוריה האנושית אפשר להיות אופטימיים" – מיקי גיצין. צילום: ינאי יחיאל
במאמרה "רודנים בחסות החוק" שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת קרן ברל כצנלסון, כותבת פרופ' קים ליין שפלי, שחקרה את התמוטטות הדמוקרטיה בפולין ובהונגריה: "רודנים בחסות החוק הם אשפים בליקוט הפרקטיקות הגרועות ביותר מכל הדמוקרטיות הליברליות ובתפירתן זו אל זו עד להפיכתן ליצור כלאיים א-ליברלי מפלצתי – מדינת פרנקנשטיין". זה בדיוק מה שממשלת נתניהו, לוין ורוטמן עושה עכשיו.
יש לכך שתי מסקנות כביכול מנוגדות:
מצד אחד, עלינו להגביר את המחאה, למקסם את פרקטיקות האי-ציות האזרחי וההתנגדות הלא-אלימה, כי אלה ימים גורליים וכי המחאה כבר הוכיחה כמה היא אפקטיבית; מצד שני, עלינו לקחת בחשבון שלא בטוח שנצליח לבלום את כל ניסיונות החקיקה של הממשלה, ולהכין את עצמנו מראש לכך שחלק מהם עלולים לעבור. אבל גם אם זה יקרה, זה לא סוף הסיפור.
חוקים הם מעשי ידי אדם, וככאלה הם הפיכים – נדרש כוח פוליטי כדי לשנותם, וזה גם חלק מהמאבק הארוך שאנחנו מנהלים. גם אם המטרה היתה למנוע את ביטול עילת הסבירות, המטרה הגדולה היא למנוע מהממשלה לפגוע בעקרון השוויון בין בני אדם, ולשם עלינו לכוון.
אפשר לשאוף עידוד ממה שכבר הושג ומהמחנה הגדול שקם על רגליו בחצי השנה האחרונה. אפשר גם להסתכל על מאבקי עבר ארוכים וקשים שהביאו להצלחות מפתיעות שאיש לא צפה בזמן אמת שיצליחו – מאבק למען זכויות נשים ולהט"ב, מאבקים למען תהליכים מדיניים ואחרים. אף הישג לא נולד ללא כמות יפה של נחישות ואורך רוח – וגם הניצחון על מחוללי ההפיכה לא יהיה זבנג וגמרנו. זו עשויה להיות מלחמת התשה ולא הכרעה מהירה. כשסוקרים מאבקים דומים לאורך היסטוריה האנושית אפשר להיות אופטימיים.
בדמוקרטיה מאבקים נוטים להתקדם ולעיתים גם לקחת צעד אחורה. לתהליכים שמשנים את המציאות, את היסודות של מדינה וחברה, נדרש זמן. גנדי עבר כברת דרך מצעדת המלח עד לעצמאות הודו. התנועה לזכויות האזרח בארה"ב עבדה קשה במשך עשורים עד שהצליחו לשנות את חוקי האפלייה הגזעניים והמבחילים, ורק לפני שלוש שנים, הצליחה מחאה עיקשת ושיטתית להביא לחילופי שלטון בישראל. אין מה לפחד מדרך ארוכה.
מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה