אני לא זוכרת הרבה רגעים שבהם ההכרעות הפוליטיות של ההווה נראו לי גורליות כל כך לעתיד של כולנו. זה אחד מהם, ובבסיסו השאלה העמוקה: האם נצליח לבנות כאן שותפות יהודית-ערבית אמיתית, או שנמשיך לדבר על שוויון ודמוקרטיה ובפועל להציב גבולות להשתתפות של אזרחים ערבים בקביעת עתיד המדינה. אני יודעת שהמחיר הפוליטי של שותפות כזו אינו מבוטל, אבל אני גם יודעת שהמחיר של הימנעות ממנה עלול להיות כבד הרבה יותר.
ממשלה שתבחר בחיים משותפים לא רק תשנה את המציאות הפוליטית של היום, אלא תוכל להשפיע על פניה של החברה הישראלית לשנים קדימה.
ההשתתפות הרחבה של אזרחיות ואזרחים ערבים בבחירות היא סיבה לתקווה. בחברה שחוותה שנים של פחד, הסתה ושבר, הבחירה להגיע לקלפי ולבקש להשפיע על העתיד המשותף שלנו היא מעשה אזרחי משמעותי. החברה הערבית מגוונת, ואין קול אחד שמייצג את כולה. אבל יש כאן דרישה ברורה לשייכות, להשפעה ולהכרה. עכשיו מוטלת על המערכת הפוליטית האחריות לתת לאמון הזה מענה.
קשה לבקש מאזרחים להשתתף בדמוקרטיה כאשר שוב ושוב מטילים ספק בלגיטימיות שלהם כשותפים. אי אפשר להזמין אותם להצביע, ובאותה נשימה להסתייג מהאפשרות שיישבו סביב שולחן קבלת ההחלטות.
דמוקרטיה נבחנת לא רק בהבטחות לשוויון, אלא בנכונות לממש אותו גם כשהדבר כרוך במחיר פוליטי.
האחריות הזאת אינה מסתיימת בגבולות ישראל. היא מחייבת אותנו להתמודד גם עם המציאות בשטחים, עם האלימות הגואה ועם שליטה ממושכת בחייהם של מיליוני בני אדם שאין להם השפעה על השלטון המכריע את גורלם. אי אפשר לבנות עתיד דמוקרטי יציב בלי להתמודד עם הסתירות האלה ולפעול לפתרון מדיני בר־קיימא.
בחודשיים הקרובים תידרש מנהיגות ישראלית להכריע אם שותפות יהודית־ערבית היא סיסמה או בסיס לשלטון ולניצחון. אני מאמינה שזו לא רק הבחירה הנכונה – זו גם הדרך היחידה לבנות כאן עתיד דמוקרטי משותף.
שתפו את הכתבה