כדי להבין את ההרס המיותר והאכזרי שמתחולל בתל ערד, צריך לשים את האצבע בדיוק על המקום שבו מתחילה העוולה: בשפה. השפה הבירוקרטית של רשות הבדואים. תל ערד הוא כפר בדואי ותיק בנגב, קהילה אנושית חיה, אך הרשויות משתמשות במילים כמו "צבירים", "מקבצים" או "פזורות". זו שפה שמסירה מאנשים את האנושיות והופכת אותם לאובייקטים לפיזור, לריכוז, להזזה, לשינוע. כחומר ביד המתכנן, או ההורס.
אבל זהו סיפור של כפר שלם. לא צביר או פזורה, אלא כפר שהוא קהילה עם סיפור מיוחד משלה.
תל ערד הוא ממש לא מקרה של "פלישה": גרעינו של הכפר הוא קבוצת משפחות שנעקרה בעקבות המלחמה מהנגב המערבי והושמה באדמות שהיום הן לקיה. ואחר כך גורשה לממלכת ירדן. אלא שהירדנים סרבו ופנו לאו"ם, והשיח' של הקבוצה לא היסס ופנה לבג"צ. ובזכות המאבק, המגורשים הושבו לארץ וקבלו הוראה להתיישב בספר המרוחק.
תל ערד הוא ממש לא מקרה של "בנייה בלתי חוקית". זו קהילה שהמדינה הורתה לה להתיישב בקרקע. קהילה של בני רשות. קהילה שהמדינה עקרה, וגרשה, והשיבה. קהילה שנוצרה בהוראת המושל הצבאי. קהילה שבהמשך חלשה על עשרות אלפי דונמים שהחכיר לה מינהל המקרקעין, והצליחה, בלי מים ובלי משאבים, לבנות בתים, לזרוע ולבצור, ולקיים חיים. קהילה שבזכות הצלחתה, הפנו אליה רשויות המדינה עוד ועוד משפחות של עקורים מאדמות שדה התעופה נבטים, ובסיסים באזור רמון, ועוד.
זו קהילה שהמדינה עצמה ייצרה, ובמשך שבעה עשורים פשוט מסרבת להכיר בה. זו קהילה שנאבקת על חייה.
כשהמדינה סירבה לתת מים לבתי הכפר, התושבים יצאו למאבק בבית הדין למים, שהגיע עד לבג"ץ ומחק את האפליה – הם אילצו את מדינת ישראל להכיר בזכות למים של כל אזרח. בזכות המאבק של תל ערד, כל הכפרים הבדואים זכאים היום לחיבור לרשת המים. כשהמדינה סירבה לחבר את בית הספר לרשת המים, התושבים פנו לבית הדין, ונצחו.
בזכות המאבק של תושבי הכפר, בשנת 2010 המועצה הארצית לתכנון ובניה החליטה להכיר בכפר. אלא שההחלטה המקצועית, המעוגנת בחוות דעת של חוקרת בכירה, בוטלה במפתיע סמוך לקבלתה בלחץ פוליטי ממשרד ראש הממשלה.
בשנים האחרונות הוחלט סוף סוף להקים את היישוב "מרווה" עבור תושבי בקעת ערד. הדרישה של תושבי תל ערד פשוטה, הגיונית ובלתי ניתנת לערעור: לעבור כולם כיחידה אחת, ככפר שלם, לשטח של מרווה. הם מקיימים חיי קהילה מוצלחים יותר משבעים שנה, ורוצים לשמור על קהילתם.
אך החטיבה להתיישבות ורשות הבדואים מסרבות. הן מתבצרות בציווי הבירוקרטי לעמוד בקריטריונים של "יישוב כפרי", ובשם קדושת ה"קיבולת" השרירותית הן בוחרות שוב לפורר את הקהילה.
אבל קהילה כזו היא לא איזה קו על מפת תכנון שאפשר פשוט למחוק עם מחק בירוקרטי. הקהילה מסרבת להתפצל, והיא תיאבק. מערכות התכנון צריכות להבין שתפקידן לחזק קהילות, לא לפרקן, ושחוסן קהילתי הוא נכס שיש לשמור מכל משמר, בפרט בימים אלה של פשיעה ואלימות.
קהילת תל ערד ניצבת כעת מול השופלים, כשכל בתיה מכוסים צווי הריסה. 40 בתים של משפחת אלנבארי נהרסו בשבועיים האחרונים, ובכל זאת, זו עודנה רקמה אנושית חיה. מול המושגים המכובסים, תל ערד מלמד אותנו על עוצמה קהילתית. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולעשות את הדבר הנכון תכנונית – ובעיקר אנושית.
הכותב הוא יועץ מדיניות בנגב מטעם הקרן החדשה לישראל.
שתפו את הכתבה
