מסמך "היום שאחרי" הדל שהציג בנימין נתניהו לקבינט היה מרגעי השפל של המלחמה ברצועת עזה. כל מה שהבהיר הוא, שפנינו לדשדוש מתמשך. נתניהו פירט את כל ה"לאווים" שלו — לא למדינה פלסטינית, לא לאונר"א, לא לרשות הפלסטינית — ואף לא "כן" אחד. אין תוכנית לניהול הרצועה, ולא רעיון מדיני חדש. צה"ל ימשיך לשלוט בעזה, והזמני יהפוך קבוע. גישת ניהול הסכסוך שהתרסקה לרסיסים ב–7 באוקטובר, חזרה בגרסה מעוותת ומפחידה יותר.
המחשבה שכוח צבאי לבדו יכול לקנות לישראל שקט ויציבות היתה צריכה להיעלם ב–7 באוקטובר. כבר באותו היום היינו אמורים להבין שאי אפשר להשאיר את המצב בזירה הפלסטינית כפי שהוא, ולתת לזמן לנהל אותנו. אך הממשלה והעומד בראשה לא מסוגלים לאמץ תובנה זו. להם יש תוכניות אחרות.
מאז תהליך השלום של שנות ה–90 עברו שלושה עשורים. הוויכוח מי אשם בכישלון הוא עניין להיסטוריונים, אך את מחיר הכישלון שילמנו כולנו. כעת נכתב העתיד שלנו. יש לחזור להביט קדימה, כמו שעשו מייסדי המדינה. לקחת את גורלנו בידנו, ליזום לקבוע גבולות, לחזור להיות דמוקרטיה אמיתית, העוסקת בטוב המשותף לאזרחיה, ולא בתחזוקת שלטון על עם אחר. איננו יכולים להרשות לעצמנו לתת להזדמנות זו לחלוף.
המשמעות של כיבוש קבוע של הרצועה מהסוג שנתניהו מקדם, היא הפיכת רשימות הנופלים למחזה של קבע. זה לא יהיה מתכון לביטחון, אלא רק לאסונות, לבידוד בינלאומי גובר, לייאוש ולחוסר תקווה בקרב יותר ויותר ישראלים. אלה יעדיפו לשלוח את ילדיהם לחו"ל מאשר למחנות הפליטים החדשים שיקומו בעזה. האם זה העתיד שאנחנו מאחלים לעצמנו? האם אלה הריפוי והתקומה שישראל זקוקה להם?
7 באוקטובר גם פתח בעבורנו חלון להסדר. האמריקאים, האירופים והמדינות הערביות המתונות ראו את הנזק שהמלחמה גורמת לא רק לישראל אלא גם להם. איש מהם אינו אוהד של חמאס, אבל כולם מבינים שכדי להכריע אותו יש להציע גם תקווה, לפלסטינים ולישראלים. כולם מוכנים להשקיע בסיום הסכסוך, למנוע מההזדמנות הזאת לחמוק. אבל בשביל זה הם זקוקים לנו, הישראלים. ההזדמנות שנוצרה לא תהיה כאן לנצח. העולם יכול להתרגל למלחמה כאן — בדיוק כמו באוקראינה. הישראלים והפלסטינים יישארו פה להקזת דם הדדית.
נדרש ציר פעולה אסטרטגי, שיישען על הסדר מדיני עם הפלסטינים, שותפות עם מדינות ערב המתונות וברית הגנה עם ארצות הברית
בני גנץ, יאיר לפיד, גדי איזנקוט — שלושתם מבינים היטב את המצב הזה, את הנזק מאופן ניהול הסכסוך ואת חלון ההזדמנות ההולך ונסגר. מתוך פחד או חוסר אמונה הם מעדיפים לשתוק. אפילו המסמך של איזנקוט, שבחן בעיניים פקוחות את המציאות הטקטית והאסטרטגית, אינו מאתגר את תפישת ניהול הסכסוך. איזנקוט, גם כשאינו מסכים עם נתניהו, הוא מדבר בשפתו.
הצבת אלטרנטיבה אין פירושה שינוי חד ומיידי מחר, אבל נדרש אופק ברור שמכוונים אליו ולאורו עובד הדרג המקצועי במערכות החוץ והביטחון. האם השאיפה היא שליטה ישראלית בשטחים לנצח, או בסופו של דבר פתרון מדיני? האם ניתן לבסס את הביטחון של ישראל על כוח צבאי בלתי מתפשר, או שביטחון כזה יכול להתקיים רק לצד קידום הסדרים? ואיזה עתיד מתכננים הם מול מדינות ערב שיש לנו הסדרים איתן והן עשויות להצטרף למעגל הזה? בסופו של דבר, רק הסדרים יבטיחו את קיומנו באזור. זה מה שהיה מול מצרים, וזה מה שיהיה חייב להיות בסופו של דבר מול הפלסטינים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בכנס של פורום קהלת. צילום: אוליבר פיטוסי/פלאש90
כוחו הגדול של נתניהו היה תמיד בהכתבת גבולות השיח הפוליטי. גם אחרי 7 באוקטובר יריביו ממשיכים לא לחרוג מהקו שהוא מכתיב. לא חסרים פוליטיקאים המעוניינים לנצח את נתניהו בקלפי, אבל יש צורך במנהיגים שינצחו את ההיגיון והשפה הפוליטית שהוא יצר. מדינאים שיציעו לציבור תפישה אלטרנטיבית של שינויים גדולים.
במשך שנים קראו ארגוני השמאל ואנשי זכויות האדם לסיום הכיבוש ממניעים מוסריים, ובצדק. אין להצדיק את שלילת החירות של עם אחר. אבל כאן מדובר במשהו אחר. עומדת מולנו השאלה, מה הדרך הטובה ביותר להבטיח ביטחון לישראל. והתשובה היא כנראה: כוח צבאי והסדרים מדיניים. ישראל לבדה, בוודאי אם חלילה תהפוך למדינה מבודדת, לא תוכל לספק ביטחון לאזרחיה. רק הכרה בכך שעל ישראל לבחור בציר פעולה אסטרטגי, שיישען על הסדר מדיני עם הפלסטינים, על שותפות עם מדינות ערב המתונות ועל ברית הגנה עם ארה"ב, תבטיח ביטחון. לכן הבחירה העומדת לפני ישראל היא משיחיות מבודדת, או ביטחון. אופציית ניהול הסכסוך שנתניהו מוביל אליה תאפשר את המשיחיות. השאלה היא, אם תיווצר מנהיגות שתבטיח ביטחון אמיתי.
מיקי גיצין
מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
טור הדעה התפרסם לראשונה ב"הארץ"
שתפו את הכתבה