אחרי חזרתם של כל עשרים החטופים החיים מעזה ובתקווה להשבת כל החטופים המתים, זה הזמן להעריך את התרומה של המאבק הציבורי להשבתם. ההערכה הזאת חשובה, בעיקר, כדי ללמוד ממנה לא על מה שהיה אלא על מה שיהיה, כלומר, על המשך המאבק לבלימה ושינוי של המדיניות ההרסנית של ממשלת ישראל, גם בענייני פנים וגם בענייני חוץ. האם אכן "העם החזיר את החטופים", כמו שהכריזו השלטים – בלשון עתיד, "יחזיר" – בהפגנות בשנתיים האחרונות? אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת היא שלילית, העם לא החזיר את החטופים, מי שהחזיר את החטופים – יותר מכל גורם אחר – הוא דונלד טראמפ.
אבל לעם הייתה בהחלט תרומה חשובה למאמץ הכולל להחזרת החטופים ובתרומה הזאת אני רוצה להתמקד. שינוי חברתי באופן כללי – ובהקשר הספציפי פעולה במרחב הציבורי במטרה להשפיע על מדיניות הממשלה – לא מתרחש בדרך כלל באופן ישיר. הפעולה במרחב הציבורי היא לא כפתור שכאשר לוחצים עליו הוא מייצר את התוצאה הרצויה, המטאפורה הנכונה יותר לתאר את הפעולה הזאת היא וקטור. וקטור הוא מונח בפיזיקה שמוגדר כ"גודל פיזיקלי בעל כיוון במרחב". במרחב בו מתקבלות החלטות המדיניות של הממשלה פועל מגוון של וקטורים: שחקנים פוליטיים, שחקנים בין לאומיים, התקשורת, שומרי סף מרכזיים, בעלי הון, החברה האזרחית והציבור. מאבק ציבורי שמטרתו לבלום ולשנות את מדיניות הממשלה הוא, כאמור, רק וקטור אחד והוא מתנגש בווקטורים שמנוגדים לו – בראש ובראשונה, הממשלה עצמה, ובנוסף לה, למשל, החלקים בציבור וגופי תקשורת שתומכים במדיניות הממשלה ושחקנים בין לאומיים שתומכים בה. אבל המאבק הציבורי גם מחזק וקטורים שפועלים באותו כיוון – למשל, שומרי סף שפועלים לרסן את הממשלה, פוליטיקאים מהאופוזיציה וגופי תקשורת שמתנגדים לפעילות הממשלה.
כשם שבמערכת פיזיקלית שפועלים בה מספר וקטורים, וקטור אחד לא יכול לקבוע את הכיוון בו תנוע המערכת, כי רק שקלול של כל הווקטורים יקבע את הכיוון, כך גם במרחב הציבורי והפוליטי בו מתחולל מאבק על כיוון המדיניות, וקטור אחד לא יכול להוביל לתוצאה הרצויה. מכיוון שאין לנו אפשרות לחשב באופן מדויק את השקלול של כל הווקטורים הרלוונטיים, אין לנו דרך לדעת מה היה קורה אם לא היה מאבק ציבורי להשבת החטופים – האם היינו מגיעים לתוצאה של חתימה על עסקה והשבת החטופים גם אם לא היה בכלל מאבק ציבורי? ומצד שני, אם היה מאבק ציבורי רחב ונחוש יותר, האם היינו מגיעים לתוצאה הזאת כבר לפני מספר חודשים? כאמור, אי אפשר לדעת בוודאות, אבל כן אפשר להניח ברמת וודאות גבוהה שלמאבק הציבורי היה תפקיד חשוב במרחב הכולל של הווקטורים הרלוונטיים.
יובל יבנה – מנהל שותף של מחלקת התוכניות בקרן החדשה לישראל. צילום: ינאי יחיאל
החיזוק שהמאבק הציבורי נתן למשפחות החטופים – שלהן היה תפקיד חשוב בעבודת הלובי לקידום עסקה, בעיקר מול טראמפ – הוא עובדה ברורה: נציגי המשפחות אמרו את זה במפורש בכל הפגנה בכל מוצ"ש. גם טראמפ דיבר באופן מפורש, מספר פעמים, על ההפגנות למען שחרור החטופים כעדות לכך שרוב הציבור הישראלי רואה בשחרורם מטרה עליונה.
באופן דומה, סביר להניח שהמאבק הציבורי נתן רוח גבית לרמטכ"ל זמיר שהביע עמדה עקבית שמציבה את החזרת החטופים כמטרה העליונה של צה"ל ואת החתימה על הסכם כדרך הטובה ביותר להשיב את החטופים הביתה. מה אנחנו יכולים ללמוד, אם כך, לגבי העתיד? קודם כול, חייבים להבין שמאבק ציבורי לא יכול – ברוב במקרים – לשנות את המציאות בעצמו, ללא התלכדות שלו עם וקטורים נוספים שפועלים באותו כיוון. זו תובנה חשובה, בראש ובראשונה, כי ההבנה הבסיסית שמאבק ציבורי הוא לא "זבנג וגמרנו" שמביא באופן ישיר ומיידי לשינוי, מאפשרת את אורך הרוח שבלעדיו קשה להחזיק מאבק כזה לאורך זמן. שנית, חשוב לזהות את הווקטורים האחרים במרחב שפועלים באותו כיוון ולייצר תיאום ושיתוף פעולה איתם. לא עם כולם אפשר לשתף פעולה באופן ישיר, למשל, תנועת המחאה שמתנגדת למדיניות הממשלה לא יכולה לשתף פעולה עם היועצת המשפטית לממשלה אבל היא יכולה לשאול את עצמה איזה פעולות ציבוריות יכולות לחזק את היועצת הנמצאת, כידוע, תחת מתקפה חסרת תקדים מצד הממשלה.
האופוזיציה, לעומת זאת, היא וקטור שפועל נגד מדיניות הממשלה איתו תנועת המחאה יכולה לשתף פעולה באופן ישיר ומלא – עם כי יש להודות שרפיסותה של האופוזיציה כרגע מקשה על שיתוף פעולה כזה. והעיקר, צריך לזכור שאי הוודאות לגבי השקלול הסופי של סך הווקטורים במרחב היא, מצד אחד, מפחידה ומקשה על טיפוח של תקווה, מצד שני, היא גם פותחת אופק להצלחה שתגיע באופן מפתיע – בדיוק כפי שתוכנית טראמפ הגיעה באופן מפתיע. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה", אמרו חז"ל. הפרשנות המקובלת, הדיאכרונית, של האמירה הזאת היא שהדורות הבאים ימשיכו את המלאכה שהדור שלנו התחיל בה. אבל אפשר לפרש אותה גם באופן סינכרוני: על אותה מלאכה עומלים אנשים רבים באותו הזמן ואף אחד מהם לא יכול לגמור אותה בעצמו, רק הפעולה המשותפת של כל הווקטורים שפועלים באותו כיוון, תביא לסיום המלאכה. ובפרפראזה על החלק השני של האמירה: לא נהיה בני חורין אם ניבטל ממנה.
יובל יבנה (מנהל שותף של מחלקת התוכניות בקרן החדשה לישראל)
שתפו את הכתבה