מדעני מדינה ופילוסופים פוליטיים מנסים כבר שנים להבין את סוד קסמו של הפופוליזם הימני, את הסיבות לפריחתו בדמוקרטיות במערב ואת התהליכים שבאמצעותם הוא מפרק אותן מבפנים. השאלה היסודית שמעסיקה את החוקרים – איך דמוקרטיות מתות (כשם ספרם של סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט) – נעשית דרמטית וגורלית במיוחד עם כל ניצחון של קואליציה ימנית קיצונית שמאיימת לפורר את הסדר הקיים.
את הסיפור של עליית הימין הקיצוני אי אפשר באמת לספר בלי להפנות זרקור על פעולותיו של הצד שכנגד, זה שהוא מבקש להכניע ושאמור לבלום אותו. שכן כמו במשחק כדורגל, המשחק הפוליטי במערכת דמוקרטית לעולם לא מתנהל במעמד צד אחד. ניצחון של הכוחות האנטי־דמוקרטיים הוא בהכרח תבוסה וכישלון של הכוחות הדמוקרטיים והליברליים.
להיכנס למשחק
את הניצחון של גוש הימין – וחמור יותר מהניצחון האלקטורלי, את ההתחזקות הבלתי נתפסת של עמדות כהניסטיות וגזעניות בציבור – אי אפשר להבין מבלי לתת את הדעת על מה עשו בזמן הזה הכוחות שהיו אמורים להוות משקל נגד. הסברים דטרמיניסטיים שנתלים בדמוגרפיה ובסוציולוגיה אינם מביאים בחשבון שלפעמים צד אחד פועל בעוצמה, ביעילות ובנחישות יותר מצד אחר.
הדינמיקה הזאת לא מפסיקה להתקיים אחרי הבחירות. במציאות הנוכחית, כוחות מעטים נושאים על כתפיהם את משימת ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית, עבור ציבור רחב מאוד שכלל לא מכיר בכך. אם הם יישארו לבד במערכה, נמשיך להתקרב לסופה של הדמוקרטיה הישראלית, ונמצא את עצמנו במעין שלד ריק מתוכן של דמוקרטיה פרוצדורלית בסגנון הונגריה של אורבן.
כיום, למרות הסכנה הנשקפת למרבית הישראלים המעוניינים להמשיך לחיות במדינה חופשית ומתקדמת, המאבק על דמותה של המדינה הוא נחלתם של קומץ ארגוני זכויות אדם, פעילים ומפגינים. זה לא מספיק. אנחנו לא גדולים מספיק ולא חזקים מספיק. אנחנו מוכרחים לגייס תמיכה רחבה – גם ממי שכיום לא תופס את עצמו כחלק מהמשחק, ובחלק מהמקרים גם לא כמי שצפוי להיפגע מהמציאות הזו.
זה הזמן להתייצב, להביע עמדה ולפעול. המגזר העסקי, עובדי המדינה, מערכת המשפט הרחבה, אנשי רוח, עיתונאים ודמויות ציבוריות אחרות – כל מי שעד עכשיו שתק, נמנע מפעולה וחשב שיהיה בסדר ושהדברים לא עד כדי כך נוראיים, מוכרח לקום, להרים את ראשו ולהשמיע את קולו.
לא נוכל לעשות את זה לבדנו. המערכת הפוליטית חלשה, ועליה לא נוכל לתלות את יהבנו. הגענו לשלב ה"להיות או לחדול". גם אנחנו צריכים להכיר בכך שתוכנית הפעולה שנקטנו עד היום לא עבדה. סדר הכוחות הקיים לא יספיק בשביל ניצחון. גם לא בשביל תיקו.
להקים קואליציה
מוכרחה לקום כאן קואליציית מאבק דמוקרטי, חזית רחבה ונחושה. היא לא צריכה להסכים על כל נושא בתוכה ולא להיאחז בנקודות ספציפיות שיפלגו אותה. יהיו בה כוחות משמאל, מהמרכז ומימין, וכולם יצטרכו להפנים את הצורך לגבש ולחזק את הגוש הדמוקרטי בישראל. מסיבה זו, ניסיונות לקרוץ החוצה, לאגף את הימין מימין ולנסות להיות לאומני יותר מהלאומנים נידונים מראש לכישלון. הם יעוררו ניכור ויחלישו את הגוש הדמוקרטי.
בימים אלה מתהווה דינמיקה מתעתעת. המחנה המנצח מעלה את ההימור שלו עוד ועוד, פורש תוכניות שאפתניות ומאיימות לשינוי משטרי ולהצבת גורמים פירומניים בתפקידי מפתח. אפשר להניח שחזון האימים הזה לא יתגשם במלואו. בכל פעם שחלק ממנו ייגנז, נשחרר אנחת רווחה. אבל חשוב לזכור שהדינמיקה הזו – הימין מאיים לנגוס עוד ועוד בדמוקרטיה ובסוף מתפשרים באמצע – היא זו שהביאה אותנו עד הלום. כדי לעצור את הסחף, אסור לנו להסתפק בפירורים. חייבים להיאבק על הכל. הקואליציה הזו חייבת להיות מבוססת על יהודים וערבים, כאלה שדואגים לעתיד הדמוקרטיה בישראל ומבינים שגם עתיד המרחב שלנו תלוי בכוחה.
*המאמר ראה אור לראשונה במגזין ליברל.
שתפו את הכתבה