כשמדברים על האונס בשמרת, מדברים על "כשאת אומרת לא", על "כל החבר'ה", על "משחקים בחצר האחורית". מזכירים את פסק הדין המרגש של מישאל חשין, אבל בקושי מצליחים לאיית את שמה של הקורבן כמו שצריך.
לא מדברים על איפה התוקפים נמצאים היום, לא מתעניינים בגורלה של מי שנאלצה לעמוד מול מדינה שלמה ודרשה צדק. הסיפור של יעל גרינברג ז"ל הוא טרגדיה בהרבה מובנים, אבל מי שחטאה בסיפור הזה, לא פחות מהאנסים, היא המדינה. על דמותה אנחנו נלחמים מדי שבת במחאות ברחבי הארץ.
מותה של גרינברג עורר גלי זעם מוצדקים, שבהרבה מהמקרים התבטא בציון שנת האונס כשנה שבה יעל נרצחה, ו-2023 כשנה שבה היא נפטרה. הטרמינולוגיה הזאת של "אונס זה רצח של הנפש" היא לא חדשה, אבל מקוממת במיוחד במקרה של גרינברג. מבלי להפחית חלילה מעוצמת הפגיעה והטראומה, אונס איננו רצח. הרי קורבנות אונס ממשיכות לחיות ולהתמודד עם הפגיעה שהן עברו, החיים שלהן רצופים בקשיים ומהמורות, אבל הן לא חודלות מלהתקיים. וזה בדיוק העניין.
יעל גרינברג נזנחה.
אף אחד לא רצה לקחת עליה אחריות – לא הקיבוץ, לא הסביבה, ובטח שלא רשויות ומוסדות המדינה. איך נערה שעברה טראומה בסדר גודל שכזה, ועוד נאלצה להמשיך לחטט בפצעים השותתים שלה בדיונים על גבי דיונים בבתי משפט, נערה שעמדה במוקד סערה בסדר גודל מדיני, אמורה להתמודד? הקשיים של יעל לא פסקו עם הכרעת ביהמ״ש העליון. העיתונאית אורלי וילנאי, שליוותה את גרינברג בשנים האחרונות, משרטטת את מסלול החיים של יעל שהלך והדרדר במהירות: "היא נוצלה גם בבגרותה, הסתבכה וילדה ארבע בנות שהולכות בעל כורחן באותה דרך".
אוזלת היד של הרשויות בטיפול במקרה של יעל הייתה ברורה כבר אז. היה זה במידה רבה בעקבות המקרה המזעזע של גרינברג שהוקמו בתמיכת הקרן החדשה לישראל מרכזי הסיוע הראשונים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. מרכזים אלו עשו מהפכה אמיתית בשינוי היחס הציבורי לתקיפות מיניות והשמיעו את קולם של הנפגעות באופן חסר תקדים ובלתי מתפשר. הייתה זו תוצאה של התארגנות אזרחית, מקומית, לסייע לנשים ואנשים במצוקה אך למרבה הצער, היא רחוקה מלהיות מספיקה. יעל גרינברג, שעטתה על עצמה את תווית "הנאנסת משמרת" לאורך כל חייה, נפלה בין הכיסאות. ישראל הפקירה אותה.
כשאנחנו נאבקות על הדמוקרטיה שלנו ודורשות לא רק לא להפוך לדיקטטורה אלא לדמוקרטיה טובה יותר, אנחנו צריכות לדרוש לא רק את מה שנגזל מאיתנו, אלא את מה שמגיע לנו. לכולנו מגיע לחיות במדינה שמסוגלת לתמוך ולשקם את אלה שגורלם לא שפר עליהם. מדינה שנשענת על ערכים משותפים של כבוד הדדי ודאגה לזולת. ההבנה שהמדינה שלנו לא מסוגלת או לא מעוניינת לענות על הצרכים הדי בסיסיים של אזרחיה צריכה להטריד את כולנו, אבל אסור לתת לה לשתק אותנו.
בימים האחרונים מתארגן קמפיין מימון המונים לתמיכה בבנותיה ומשפחתה של יעל גרינברג, וזו הזדמנות לאקט קטן של סולידריות. אנחנו מזמינות אתכם לעשות את הצעד הראשון בתיקון ולתרום לקמפיין "מבקשים סליחה מיעל ז״ל", או לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.
שתפו את הכתבה