לא הרבה משתנה ממבצע למבצע; עוד משפחות הרוסות, עוד בתים שהפכו לעיי חורבות, עוד ילד שלומד כמה שניות יש לו להגיע למרחב מוגן ועוד שבוע בלתי נסבל שעבר על תושבי הדרום. אך למרות החרדה, המתח, השגרה שמשתבשת והנפגעים המעטים, החברה הישראלית מרגישה פחות ופחות את מחיר העימות עם עזה. זאת כמובן הודות לכיפת ברזל, וטוב שהיא עובדת, אבל נדמה שככל שאנחנו פחות מרגישים את העימות על בשרנו – כך אנחנו גם נעשים אדישים יותר לסבל בצד השני.
33 מתושבי עזה נהרגו במבצע, מתוכם שישה ילדים ושלוש נשים. ארבעה ילדים נהרגו בתקיפה של צה"ל בלילה הראשון של המבצע, בידיעה ובאישור של הדרג המדיני והצבאי. זו עובדה נוראה שמוכרחים להזכיר ומוכרחים לדעת. אבל בישראל של 2023 עצם ציון העובדה הזאת מעורר התנגדות קשה. כשידיעות אחרונות וחדשות 13 דיווחו על כך, הם נענו במטח של מתקפות מימין וכונו בוגדים.
מה קרה לנו שאנחנו כבר לא מסוגלים, עוד לפני שמדברים על דעות פוליטיות ומדיניות, לחוש זעזוע ממוות של חפים מפשע?
עד לא מזמן, מדינת ישראל חששה קצת יותר מהנזק ארוך הטווח שהיא גורמת בעזה, מהאסון ההומניטרי שהולך ומתהווה במשמרת שלנו. זה לא היה כל כך מופרך לדבר על סיוע הומניטרי. עד לפני לא הרבה שנים החברה הישראלית הייתה מסוגלת להכיל דעות ולנהל דיון ענייני על סיכולים ממוקדים, על הנזק ההיקפי שלהם ועל המחיר שהם גובים. ידענו לשאול שאלות באשר לתכלית של המשך העימות ושל הכיבוש. היו זמנים שבהם המילה "שלום" לא נחשבה כל כך גסה. עכשיו כל זה נדמה כמו היסטוריה רחוקה. הרג על בסיס קבוע גורם לאדישות.
להיות מצפן מוסרי, להציע אלטרנטיבה, לומר אמת ללא מורא הם מתפקידיה של החברה האזרחית בימים של אלימות: וכך בדיוק אנחנו עושים כעת.
חברה דמוקרטית זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. האדישות לנוכח האימה בעזה היא חלק בלתי נפרד מההידרדרות של הדמוקרטיה הישראלית, זו שבאה לידי ביטוי בהפיכה המשטרית. חוסר היכולת לחוש את הסבל בצד השני ולהכיל דעות אחרות בצד שלנו הוא סימן היכר מובהק של הפיכת החברה שלנו ללא דמוקרטית. זה לא בתאוריה: עמיחי שיקלי, שר התפוצות, כינה את חדשות 13 "13 ג'זירה", וכבר למחרת כתבת של הערוץ הותקפה בגז פלפל.
אב ובנו ליד הריסות ביתם שנחרב בהפצצות של מבצע "מגן וחץ" בעזה. צילום: עטיה מוחמד פלאש90
כולנו רוצים לחיות בביטחון. בדיוק משום כך אסור לנו להפסיק אף פעם להשמיע קול אחר. כן, דווקא כשהתותחים רועמים ובמיוחד בימים של מאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית.
דמוקרטיה היא לא רק פרוצדורה. כשאנחנו נאבקים על דמוקרטיה, אנחנו נאבקים על חופש ביטוי רחב שנותן את המקום לבקר ולהתנגד למלחמה ולהציע דרכים אחרות כדי לא להגיע בחזרה לאותם סבבים בלתי פוסקים. כשאנחנו נאבקים על דמוקרטיה, אנחנו נאבקים על הזכות לראות את בני האדם שמעבר לחומות, הפיזיות והרגשיות. כשאנחנו נאבקים על דמוקרטיה, אנחנו נאבקים על מדינה שיש בה ערכים מוסריים שמנחים אותנו: צדק, שוויון וחופש. עיזרו לנו לחזק את מי שנאבק יום יום כדי שנכונן כאן דמוקרטיה אמיתית.
שתפו את הכתבה