בשבוע שעבר התקיימה בתל אביב ועידת השלום העממית – מעל 80 ארגונים, מאות דוברים יהודים וערבים, ביניהם מומחיות ומומחים, פעילים ומנהיגות, חברי כנסת ואמנים. אלפי אנשים בקהל מילאו עד אפס מקום את גני התערוכה.
אלא שאם הסתמכתם על הסיקור בתקשורת המרכזית, כמעט ולא הייתה דרך לדעת שזה קרה.
כי מה כן מסוקר בנדיבות? אלימות, הסלמה, פרובוקציות, כישלונות. השלום וההסכמים המדיניים נדחקים לשוליים, כאילו אינם אפשרות פוליטית עם תומכים, תוכן ותשתית. ובינתיים, בשטח, מתרחשת מציאות אחרת.
תמי יקירה
המסר שחזר לאורך היום בוועידה היה פשוט: יש בישראל ציבור שמסרב לקבל את המשך המלחמה כגזירת גורל. ציבור נחוש, שדורש אלטרנטיבה, ומוכן להיאבק עליה. אלא שהציבור הזה כמעט ואינו קיים בנוף התקשורתי. הפער הזה – בין מה שקורה בשטח לבין מה שמשתקף בתקשורת – איננו שולי.
כי התקשורת אינה רק מראה – היא גם מסגרת. היא קובעת מה נראה, ומה נעלם. כשהיא בוחרת שוב ושוב שלא לסקר תופעות שמערערות על הקונצנזוס, היא משתתפת בעיצוב גבולותיו של הדיון הציבורי ויוצרת מציאות שבה נדמה שאין מחנה שלום בישראל, שאין אלטרנטיבה.
אך מחנה השלום בישראל – על אף כל התחזיות – מתעורר, מתארגן מחדש, בונה שפה, ומרחיב את בסיסו. זה סיפור חדשותי מובהק. הגיע הזמן שגם התקשורת תתעורר.
לטור דעה המלא של תמי יקירה באתר "העין השביעית"
תמי יקירה היא מארגנת לשינוי חברתי בקרן החדשה לישראל ומנהלת הגיע הזמן – קואליציית ארגוני השלום
שתפו את הכתבה