במשך ארבע שנות לימודיי באולפנה, מערכת החינוך הדתית היתה עבורי במה להתפתחות אישית, חינוכית ורוחנית. חברותי ואני יכולנו לבחור לרוץ למועצת התלמידות, להוביל תפילות של מאות נערות באולם בית הספר, ליזום וליישם פרויקטים חברתיים, לייצג את בית הספר בתחרויות דיבייט, להופיע על הבמה, לרקוד ולהשתתף במקהלה – ואפילו לשיר סולו. העולם, או לפחות העולם שבתוך מעטפת האולפנה, היה פתוח בפנינו.
הפרדוקס הזה – של חופש בתוך גבולות מוגדרים היטב – מאפיין את מה שחוקרות כינו "פמיניזם של הפרדה": התפיסה שנשים יכולות לממש את עצמן במלואן רק במרחבים משל עצמן. אלא שאיש אינו חי באמת במרחבים נפרדים, בטח לא בימינו. מחוץ לחומות המגוננות של האולפנה חיכתה מציאות אחרת – עולם שבו הקול שלנו, נדרש פתאום להנמיך את עצמו. בסניף בני עקיבא, בבית הכנסת, ובעולם העבודה גילינו שהמרחב שהיה פתוח בפנינו הצטמצם, והתפקידים שיועדו לנו הוגדרו מראש: אימהות, מורות, תפקידי עזר וסיוע.
לפני שנים אחדות נפגשתי עם חברותיי לשכבה בכנס מחזור משמח: נשים מבריקות, מוכשרות, בעלות יכולות מרשימות. אבל משהו הטריד אותי: מעטות מאיתנו השלימו תואר שלישי, מעטות עוד יותר מחזיקות בתפקידי ניהול בכירים. מספר הילדים המבורכים שילדנו העמיד בצל את מספר התארים שצברנו, או את המשרות הבכירות שאחזנו בהן. זו לא ביקורת על בחירות פרטיות – כל אשה והטעם שלה – אבל הסיפורים האישיים הצטרפו לתמונה כוללת, על המבנים החברתיים שמעצבים את חיינו.
"רוזי המסמרת", כרזת התעמולה האייקונית שהפכה לסמל פמיניסטי. ארה"ב, 1943
במידה רבה, הדברים נכונים גם לחברה הישראלית כולה, שמגבירה את הקשב לנשים כשהן מדברות מעמדת האימהות, ומנמיכה אותו כשהן מופיעות כמומחיות. את תנועת ארבע אמהות הובילו נשים מצליחות וחזקות – ובכל זאת הן הבינו היטב שתפקיד האם יעניק להן נראות וקשב ייחודיים. כשאני מצטרפת לאימהות החטופים בשירת 'בואי אמא' מול הכנסת, אני מבינה את העוצמה שבעמדה האמהית – אבל גם את המחיר של צמצום הקול הנשי אליו בלבד.
המתח הזה מקבל ממד חדש עם עלייתה של מה שמכונה "השמרנות החדשה" – תנועה גלובלית שמבקשת להחזיר את החברה ל"ערכים מסורתיים" תוך שימוש בכלים עכשוויים של תקשורת ופוליטיקה. התנועה הזאת מתוחכמת מספיק כדי לאמץ שיח של העצמה נשית ובחירה חופשית כשהיא מבקשת ליצור סדר חדש של מגבלות על נשים, ואפילו של שליטה בהן. בניגוד לשמרנות קלאסית, היא לא אנטי-מודרנית. במקום זאת, היא מאמצת את כלי השיח החדשים כדי לקדם תפיסה מהותנית של מגדר, שקובעת מחדש מהי "משפחה נורמלית" ומהי "אישה טובה". אבל מטרתה נותרה לצמצם את מרחב האפשרויות של נשים, ולחזק את השליטה בהן.
נשים דתיות, החיות במרחבים שמרניים יותר מלכתחילה, חשופות הרבה יותר למהלך הזה. בישראל, כמו בארה”ב, השמרנות החדשה זוכה לתנופה מיוחדת בקרב קהילות דתיות ולאומיות ובאמצעות תנועות כמו מפלגת נעם, עוצמה יהודית וגם גורמים בליכוד. זה גם לא מקרה שמאחורי הגל הזה עומדים אותם כוחות שמתנגדים לזכויות הלהט״ב או המיעוטים. הדרת נשים וקבוצות מיעוט אחרות נובעת מאותו חשש מפני שינוי בסדר החברתי הקיים.
אני מסתכלת על בנות האולפנה של היום. הן עדיין שרות במקהלה, מופיעות על הבמה, מובילות תפילות. אבל השאלה היא מה יקרה כשיצאו אל העולם הגדול. האם נאפשר להן להישאר מצומצמות במרחב המוגן והסגור של "תפקידי הנשים המסורתיים"? האם נסכים שהקול הצלול שלהן יישמע רק כשהוא מדבר מעמדת האם המודאגת?
המאבק שלנו היום אינו רק על הזכות של נשים להשתלב בכל תפקיד. הוא מאבק על עצם ההגדרה של הצלחה נשית בחברה הדתית והחילונית כאחד. השמרנות החדשה מציעה לנו עסקה מפתה: מרחבים נפרדים של העצמה והתפתחות, הבטחה כל כך נוחה למוגנות, והקפדה על מודל המשפחה ה"מסורתי". אבל זוהי אשליה. יש לנו צורך בחזון אחר: חברה שבה נשים אינן צריכות לבחור בין מרחב מוגן לבין השפעה אמיתית, בין אימהות לבין מומחיות, ובין זהות דתית לבין שותפות מלאה בעיצוב החברה.
שירה בן ששון היא סמנכ"לית הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה