עשור האחרון עברנו תהליך של הקהיית חושים. הפסקנו להתרגש מפוגרומים בשטחים או מגזענות במרחב הציבורי. התרגלנו לאלימות, להסתה, לנוכחות של בן גביר בממשלה, לשימוש במשטרה לרדיפת מפגינים ויריבים פוליטיים. הפנמנו שזה העולם שבו אנחנו חיים.
השבוע הזכירו לנו חמש מדינות מערביות עד כמה רחוק הלכנו. בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ונורווגיה הטילו סנקציות על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ובכך שרטטו קו ברור: הכהניזם לא יקבל לגיטימיות בינלאומית. במרכז ובימין פצחו, כצפוי, בצרחות עלבון, אבל האמת היא שאנחנו צריכים לומר למדינות המערב האלו תודה.
הסנקציות האלו הן לא "אנטישמיות מודרנית" ולא "מנדט בריטי". עם כל הביקורת שיש למדינות האלה על המלחמה בעזה, הן לא הטילו סנקציות על ראש הממשלה או על הממשלה כולה. הן בחרו לפעול נגד שני שרים ספציפיים שקראו למנוע סיוע הומניטרי, תומכי טיהור אתני, טרנספר והרעבה, מובילי שיח ה"אין חפים מפשע" – מי שדרש למחוק את חווארה ושותפו, שמספק גיבוי מוסדי לטרוריסטים יהודים. זה ההפך מחרם – זו הפרדה כירורגית בין הכהניסטים לבין יתר החברה הישראלית. העולם אומר לנו: אנחנו זוכרים מי אתם באמת, ואנחנו מבדילים ביניכם לבין האגף המשיחי והפושע שצמח בתוככם.
הסערה שפרצה חושפת כמה עמוק השתרשה ההכחשה בממסד הישראלי. גדעון סער קרא למהלך "שערורייתי", אבל השערורייה האמיתית היא שלקח למדינות המערב כל כך הרבה זמן להגיע לנקודה הזו. בואו נגיד את האמת: אם ישראל היתה כל מדינה אחרת באפריקה או באסיה, המהלכים האלו כבר היו קורים לפני שנים. המערב עדיין רואה בנו חלק ממנו, אבל גם הוא כבר לא יכול להכחיש את התהליכים שקרו פה בעשור האחרון, ואת הפיכת זרם השוליים הכהניסטי למי שמכתיב את מהלכי המערכת כולה.
זו המורשת האמיתית של נתניהו. ההפיכה המשטרית תיכשל, וחבורת השרים הנלעגת והכושלת שלו תלך הביתה. אבל שנים אחרי שנשכח מיהי מאי גולן, עוד נתמודד עם האופן שבו הוא הפך את הכהניזם מזרם שנמצא מחוץ לחוק ומחוץ למערכת הפוליטית, לבסיס הרעיוני והאידאולוגי של הימין החדש. הנירמול של שיח הטרנספר, של ההשמדה, של תפיסת "בעלי הבית" ושל הגזענות הבוטה – זה המהלך הגדול של נתניהו, ועליו ההיסטוריה תשפוט אותו.
צריך לזכור שהימין הקיצוני נותר גם היום זרם שולי. כדי להצליח, הוא זקוק לשיתוף הפעולה של מגזרים שלמים, ולהסכמה שבשתיקה של המרכז. רק כך הופכים הרעיונות המזוויעים שלו, שרוחשים בשוליים בכל חברה, לתוכניות פוליטיות מעשיות.
במרכז הישראלי מסרבים משום מה להבין את זה. בני גנץ, שלא מחמיץ הזדמנות להציל את ממשלת האסון, מיהר להכריז שהטלת הסנקציות היא "כשל מוסרי עמוק". גם כשהעולם נותן לו רוח גבית לעמוד מול הכהניזם, גנץ בוחר להתבטל בפניו. אל מול הרפיסות המוסרית והפוליטית הזאת, חייבים לומר דברים ברורים: הסנקציות אינן ביטוי לאנטישמיות או לאיבה לישראל. הן מבטאות תקווה שהמדינה היהודית לא תיסחף אחר אידיאולוגיה קיצונית שמאיימת לפרק אותה מבפנים. זו קריאת השכמה, לא גזר דין. זה השירות החשוב שמדינות המערב עושות לנו: הן מזכירות לנו שהכהניזם אינו גורל, אלא בחירה פוליטית שניתן לבטל.
הרגע שבו גודל האסון שהמשיחיים מפילים עלינו נחשף וגם ידידינו מאבדים סבלנות, אינו אסון אלא הזדמנות היסטורית, לחזור ולהגדיר את הישראליות: לא הישראליות של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, סמוטריץ' ובן גביר. לא הזחיחות הגזענית האלימה, שלועגת לכל העולם בזמן שהיא סוחפת את כולנו לתהום. ישראליות שמייצגת את המיטב שבנו – דמוקרטיה, הומניזם, סולידריות, צדק וחמלה. ישראליות שלא צריך הסברה בשביל להתגאות בה. העולם מזכיר לנו את מה שלפעמים אנחנו שוכחים: המשיחיים הם המיעוט. הגיע הזמן שגם אנחנו נתנהג בהתאם.
טור דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ"
שתפו את הכתבה