בלי קשר לתצהיר שהגיש בנימין נתניהו, כל פרט מהתצהיר של רונן בר, ראש השב"כ, לבג"ץ מעיד, שנתניהו איבד את הבלמים, אינו מבין עוד את תפקידו ומנצל את כוחו וסמכויותיו בניגוד לחוק, לטובתו האישית. התצהיר מחדד את השאלה המרכזית: איך ניתן להתגונן מפני ראש ממשלה שאינו כשיר עוד למלא את תפקידו?
בהנחה האופטימית ביותר, תוצאות העתירה הנוכחית, אין בהן כדי להבטיח הגנה מפני המשך פגיעתו הרעה של נתניהו במדינה. גם אם בג"ץ יקבע שתוכן התצהיר אמת, וגם אם יתווה דרך חוקית להדחת ראש השירות ויקבע שהממשלה פעלה שלא כחוק וההדחה תבוטל, וגם אם העקרונות שייקבעו יעמידו מכשול בפני הממשלה להדחת היועצת המשפטית, הקושי האמיתי יישאר בעינו: לנתניהו עוד שנה וחצי עד לבחירות, ונזקו כבר כתוב על הקיר. אם דרש מבר לציית לו במקרה של משבר חוקתי, קרוב לוודאי שדרש זאת גם משומרי־הסף האחרים: מהמפכ"ל; מהרמטכ"ל, מראש המוסד, ועוד. גם אם לא דרש במפורש — עצם הדרישה מבר שמה סוף לשאלה אם יציית לצו בג"ץ אם לא: הוא לא יציית. הוא ייצור משבר חוקתי ויסית ראשי מוסדות ללכת בעקבותיו. מרידתו בסמכות בג"ץ וכפירתו במשטר הישראלי, כמוהן כהפיכה צבאית. הפיכת ישראל לדיקטטורה היא איום על קיומה לא פחות מאיום צבאי.
התצהיר של בר מעורר קשיים רבים נוספים, הרלווטיים לתיפקוד נתניהו בעתיד. בסוגיית החטופים עולה ממנו, שהוא אינו מעוניין בהצלתם וכי התנכל לבר על שהצליח (!) להביא לשחרור חלקי; הוא נוקט עמדות תמוהות בנוגע למזוודות הדולרים לחמאס, ולפרשת קטאר־גייט וחקירת אנשיו הקרובים; הניסיון לעשות שימוש בשב"כ לצרכיו האישיים מעורר את השאלה, מדוע לא ינהג כך גם כלפי המחליף של בר וכן כלפי צה"ל. עולה החשד, שמא חידוש המלחמה בעזה נועד אך ורק לשימור הקואליציה, במחיר חיי החטופים הגוססים במנהרות וחיילים.
השיטה פשוטה: יוצרים סחרחורת של מהלכים נועזים ובלתי חוקיים, במקביל ובכל החזיתות. צילום: חיים גולדברג/פלאש90
כיצד יכולה המדינה להתגונן? לכאורה, התצהיר של בר מגלה עבירות פליליות סדרתיות של נתניהו. במדינה דמוקרטית הוא היה נחקר בפלילים, ומתפטר מיד. אך משפטו הפלילי רק מוכיח, שבישראל אין שוויון בפני החוק כשמדובר בראש ממשלה מכהן, ובכל מקרה זו דרך ארוכה מדי. דרך אחרת, לכאורה, היא המחאה וההפגנה. אך במדינה שהדרג הפוליטי בה נושא פניו לרודנות, השפעתה מוגבלת.
באין מוצא אחר ובלית ברירה, יש לפנות לדרך שברגיל אינה מומלצת ותוצאותיה עלולות להיות קשות לאזרחיה ושופטיה עד כדי מלחמת אזרחים אולי: הוצאת ראש הממשלה לנבצרות. סעיף הנבצרות "הישן" בחוק יסוד: הממשלה מאפשר להוציא את ראש הממשלה לנבצרות גם שלא בגין מניעה פיסית. אמנם מדובר כאמור במוצא אחרון בלית ברירה, אך אני סבורה שאנחנו כבר שם. אם נמתין עד למועד הבחירות, ייתכן שההרס, אובדן החיים והסבל האזרחי יהיו ברמה שלא יהיה אפשר לחזור למי שהיינו.
בעיתות צרה אלה אני נזכרת בדברי השופט יואל זוסמן בפרשת ירדור (1965), שם טבע את המושג "דמוקרטיה מתגוננת" וקבע: "כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה. שופטיה אינם רשאים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל־דין מבקש מהם שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה".
אמנם נתניהו אינו מטיף לקץ המדינה במלותיו, אך במעשיו החמורים והבלתי חוקיים הוא מביא לשם בדיוק. וכאן, בנבדל מפרשת ירדור, עדיין, לעת הזאת, קיים דין פוזיטיבי, שמכוחו יכולים שופטי בית המשפט העליון להושיט יד מצילה למדינתם הקורסת. גם אם הכרעה כזאת כרוכה במחיר חברתי קשה. גם אם במחיר אישי, של שופט או אזרח. לקיום המדינה אין מחיר. כך נדרש מחיילים בני 18, כך ביום פקודה נדרש גם שופט ואזרח. קיומה של מדינת ישראל גובר. וכל דרך חוקית כשרה.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"
שתפו את הכתבה