ברחבי העולם המוסלמי סוחרים ובעלי עסקים מנצלים את השבועות שלפני תחילת חודש הרמדאן כדי למלא את המחסנים ומדפי העסק בסחורה. עיריות בערים הגדולות מקדמות עבודות שיפוץ ותחזוקה לטיילות ולשטחים הציבוריים, שעוד מעט יתמלאו במבקרים לאחר שבירת הצום. כך גם משקי הבית המוסלמיים שוקדים על הכנת המטעמים שיקשטו את שולחן סעודת האיפטאר לאורך החודש הקדוש.
לא כך הם פני הדברים במדינה היהודית. בישראל, בחודש לפני תחילתו של רמדאן, גופי התקשורת השונים מתחילים לטפטף ידיעות המתריעות מפני הסכנה המתקרבת, הפיצוץ שמחכה מחוץ לדלת, ועל הצורך להעלות את הכוננות לשיא. עם התקרבות החודש, טפטוף ההתרעות הוא כבר גשם זלעפות. כך נהפך בשנים האחרונות החודש הקדוש למוסלמים, המזוהה יותר מכל עם ערכים של סובלנות ודאגה לזולת, למילה נרדפת בקרב יהודים רבים להסלמה ומלחמה.
מעבר לזריעת פחד בציבור, ידיעות אלה נועדו לשרת מטרה נוספת: הסתרת כישלונן של ממשלות ישראל בהתמודדות עם המצב הנפיץ שנוצר במרוצת השנים, כתוצאה מהעדר כל אסטרטגיה לפתרון הסכסוך, והחתירה המתמשכת לחיסול כל סיכוי לפתרון באמצעות העמקת הכיבוש והשליטה על חיי מיליוני פלסטינים. כך, במקום להתמודד עם השאלות הגדולות, בוחרת הממשלה להאשים במצב את אלוהי האיסלאם, את מיליארד וחצי המוסלמים ברחבי העולם, ובעיקר את המוסלמים שחיים בין הים לנהר.
מוסלמים מתפללים ביום האחרון של חודש הרמדאן במסגד אל אקצא. צילום: פלאש90
תירוץ זה משמש את ישראל לא רק כלפי פנים, מול האזרחים המפוחדים, אלה גם כלפי חוץ, מול דעת הקהל הבינלאומית. עדות לכך אפשר למצוא בשיתוף הפעולה ההולך ומתהדק בשנים האחרונות בין ארגוני תעמולה ישראליים לארגונים ומוסדות המטפחים שנאת מהגרים ואיסלאמופוביה במדינות מזרח אירופה. הכל במטרה להציג את האיסלאם כדת רצחנית ואנטישמית, ובכך להשתיק כל קול של ביקורת על המדיניות של ישראל.
ההתרעות מפני החודש המתקרב רחוקות מלשקף את הלך הרוח ברחוב הערבי והמוסלמי, אלא הן חלק מהניסיון המתמשך לעצב את התודעה הציבורית כך שתקבל את המשך ההידרדרות כגזירת גורל שאין לממשלה כל שליטה עליה. תודעה שכזאת מאפשרת להמשיך להצדיע לכוחות הביטחון, דורשת להיות דרוכים, ומצדיקה חלוקה סיטונית של נשק חם.
נהנית נוספת מהמסע היחצ"ני שנועד לצייר את רמדאן כחודש רצחני, היא מליציית המתנחלים ונציגיה בכנסת, אשר תחת הסיסמאות של משילות וריבונות, מבקשים לשלול מהפלסטיני כל חירות אישית, אפילו בקשר בינו לבין אלוהיו, ולצייר אותו כאנטישמי האולטימטיבי. ואמנם, לאחר הפוגרום שביצעו פורעים יהודים בפלסטינים חפים מפשע בחווארה, מיהרו גופי התקשורת להצהיר שהרמדאן כבר כאן, כאילו שהמצב לפני כן היה יותר שקט, או שאחרי סיום הרמדאן תתחיל עונת שגשוג וביטחון.
על פניו, הפיצוץ הבא לא יחכה עד לרמדאן. הכיבוש קיים כבר יותר מ–50 שנה, והמצווה המוסרית להתנגד לו תקפה במשך כל השנה, ואינה מוגבלת לחודש אחד בה.
שתפו את הכתבה