נילי מדרר מנכ״לית הבית הפתוח: מצעד הגאווה בירושלים חייב להתקיים גם השנה

גם השנה, כמו בכל שנה, יש את הדיבור על כך שהנה, הקהילה כבר נכנסה לקונצנזוס, יש חברות וחברי קהילה בעמדות מפתח פוליטיות ואזרחיות, יש זכויות. אם כך – למה לצעוד?

לפני כמה חודשים נכנס לבית הפתוח רב של אחת הקהילות בירושלים. כשנכנס הוא ביטא את הקושי האישי שלו במה שהוא כינה ״מרחב תאווה שכזה״. היינו צריכות לקחת אויר ולנשום עמוק, כי היה לנו ברור שאם הוא מגיע ומתמודד עם אי הנוחות הזו יש לו סיבה טובה. הוא הגיע כדי להתייעץ לגבי שני תלמידי ישיבה קטנה שלו. הרב הרגיש שהם ״בעלי הנטיות הלא נכונות״. גם אם זה נשמע נורא בהתחלה, אנחנו בבית הפתוח התרגשנו. קודם כל – הוא הגיע לכאן. זה אומר שהוא מבין שטיפולי המרה לא על הפרק. זה אומר שהוא רואה בבית הפתוח סביבה מוגנת ובטוחה, על אף המורכבות. ומעל הכל – זה אומר שיש לפחות שני נערים שהצלחנו להציל. אפילו בלי ידיעתם, רק בזה שנתנו לרב שלהם את המקום להתבטא בחופשיות ולקבל עצה ועזרה.

כמה שבועות לאחר מכן הגיע נער מאחת הישיבות הקטנות בירושלים לאחת הקבוצות הדתיות בבית הפתוח. אולי אין שום קשר לאותו הרב, אבל מה שחשוב זה שהבית משמש כתובת לכל הקהילות בירושלים. הבית הפתוח משתף פעולה עם מגוון ארגונים בחברה הדתית, המסורתית, הפלסטינית והחילונית. אנחנו עושות את זה ברגישות, לפעמים ממש בשקט, אבל מצליחות לתת מענה על אף המורכבות. האופטימיות שלי צומחת מהשטח, מהקהילות, מהנער והנערה שמרגישים שיש להם בית.

ברמת השיוויון האזרחי – אנחנו עדיין לא יכולות להרשם כנשואות ונשואים בישראל. להרשם כזוג אמהות או אבות במועד הלידה, ועוד. זכויות שנראות בסיסיות לאוכלוסיה הסטרייטית עדיין לא התממשו כלפי הקהילה הגאה. מדינת ישראל עדיין לא רואה בנו שווי זכויות. ראינו את זה בקיצוצים במשרד לשוויון חברתי, באמירות מפחידות מצד שרות וחברי כנסת ועוד. אני מייחלת ליום בו נוכל לסגור את הבית הפתוח כי כבר אין בו צורך, אבל זה לא היום.

כולנו קראנו וראינו את סדר העדיפויות בתקציב האחרון. איך זה משפיע על הבית הפתוח וקהילת הלהטב״ק? עלייך באופן אישי?

הבית הפתוח הצליח להימנע באופן יחסי מפגיעה משמעותית, ברמה המספרית. מילה טובה מגיעה כאן גם לדרג המקצועי במשרד לשיוויון חברתי. אני מודאגת יותר מההשפעה שיש לסדרי העדיפויות האלה על הלגיטימציה העתידית של הקהילה. להחלטות ממשלתיות יש אדוות מתרחבות של השפעה. ראינו למשל איך, עם כניסתה של ממשלת בנט-לפיד, חלו שינויים משמעותיים שלא נוגעים לתקציב זה או אחר. רק הנכונות והרצון של הממשלה לשמוע ולהקשיב לקולות מהקהילה, לתת לגיטימציה לאתגרים, לבקשות ולדרישות, חוללו מהפך ברמת האמון של חברות וחברי קהילה במוסדות המדינה. פתאום ראינו איך א.נשים הרגישו בנוח לפנות עם בקשות וצרכים לכל רשות מוניציפלית. פניות בנושאים כמו ליווי זוגי, מרחבים בטוחים, תמיכה נפשית ועוד. איך תאים גאים קמים בזה אחר זה ויש יותר ויותר מרחבים בטוחים לקהילה, יותר מקום לשאלות, הרהור וערעור. עם האספקט הכספי נטו של הקיצוץ נצליח להתמודד כנראה. נחתוך בפעילויות מסוימות אבל ננסה להשאיר את המענים החירומיים. אבל עם משבר האמון נתקשה להתמודד.

איך תתמודדו עם האתגרים האלה?

אנחנו חזקות וחזקים ביחד. הקהילה הגאה מונה, לפי ההערכות הנמוכות, כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. בנוסף, יש לנו את המעגלים המשפחתיים והחברתיים. אנחנו לא לבד, וזה המקור המשמעותי ביותר ממנו אנחנו שואבות ושואבים כח. כארגון גג, הבית הפתוח מתמקד בעיקר ביצירת תשתית עליה בונות חברות וחברי הקהילה וממנה צומחת עשיית גראס-רוטס משמעותית. בנוסף, יש לנו גם שותפות כמו הקרן החדשה לישראל, שתמכה ותומכת במגוון תכניות. גם במשאבים וגם בתשתית ארגונית וזה עניין חשוב מאד בארגון כמו שלנו. יותר מזה, גם הידיעה שיש מישהו שיושיט יד בצרה, מאפשרת עבודה משמעותית ויעילה בארגון כמו שלנו. זה מאפשר ניתוב של מקסימום משאבים לטובת צרכי הקהילה בלי להידרש ל״אגירת שומן״ ליום סגריר.

עכשיו כשאנחנו רואים.ות שאפילו משפחות חטופים הפכו לכלי ניגוח פוליטי, איך אתן.ם נערכות.ים לקיום המצעד השנה? בירושלים תמיד היה טעון, השנה יהיה טעון יותר?

המצעד חייב להתקיים כי אין לנו את הפריבילגיה לוותר על הדרישה הכל כך בסיסית לשיוויון, צדק, ביטחון ובעיקר חירות דווקא עכשיו. המצעד בירושלים מסמל עבורי את היותה של הקהילה חלק מהרקמה הישראלית על כל מורכבויותיה. המאבקים של הקהילה, שלפעמים נראים מאד ספציפיים, מחוברים בעבותות למאבקים של החברה הישראלית. כולנו, יהודיות ופלסטינים, סטרייטים ולהטב״ק, כל אחת ואחד מאיתנו ראויים לחירות אמיתית ומלאה.