הייתי בת 23 כשהפכתי ל"אלמנת צהל".
זיו נהרג במלחמת יום כיפור רק שנתיים אחרי שהתחתנו. אני יודעת מקרוב מה זה לאבד אהוב. מאז התואר הזה – "אלמנת צהל" הוא חלק מהזהות שלי ומלווה אותי כל הזמן – וביתר שאת – בימי זיכרון. אבל יום הזיכרון הזה הוא שונה. אני מרגישה זאת בכל עצמותיי.
במתקפת הטרור האיומה של ה-7 באוקטובר, שממשיכה לזעזע אותנו עד עמקי נשמתנו, רוב הנרצחים לא לבשו מדים. גם רבים מהחטופים – נשים, זקנים וילדים – לא לבשו מדים. יום הזיכרון הזה הוא שונה מאחרים.
אל יום הזיכרון הזה אנחנו מגיעים כאומה מוכת אבל מתמשך, שהולך ונעשה קשה יותר עם כל ידיעה חדשה על עוד חייל הרוג במלחמה הארורה. מלחמה שבמידה רבה נכפתה עלינו – אבל בידינו הבחירה לסיימה.
יום הזיכרון הזה הוא גם של משפחות החטופות והחטופים שכבר לא ישובו בחיים, ושל אלו שחובתנו עוד להציל. הוא של אינספור משפחות עקורים מהצפון והדרום – שהזיכרון של חיים נורמליים הולך ומתרחק מהם.
אבל עם כל הצער, אני מאמינה שתקופה זאת בתולדות ישראל עשויה להיות נקודת מפנה לתיקון. זה בידיים שלנו להפוך את הכאב הזה שלנו להזדמנות לחזון חדש. יתרה מזאת, זוהי חובתנו לעשות זאת.
אנחנו חייבים להאמין שיחד עוד אפשר לפעול במרץ לשינוי מהותי של המסלול בו ישראל צועדת. רק לפני כחצי שנה, במפגן סולידריות חסר תקדים עת פרצה המלחמה, החברה האזרחית בישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לפעול, להתנדב, לסייע וליזום. עכשיו היא העת לגייס את הכוחות האלה בכדי לצאת מהתהום אליה פסענו, להביט קדימה ולפעול למען חברה שוחרת צדק ושלום.
אני לא איבדתי תקווה.
מזלי הוא שבתפקידי כנשיאת הקרן החדשה לישראל אני מוקפת בנשים וגברים מעוררי השראה. אנשים, שגם בעיניים דומעות ובלב כבד, לא יוותרו על החלום לחיים במדינה דמוקרטית שוחרת צדק ושוויון, לחיים של אחווה בין יהודים וערבים בתוך ישראל, ולסיום הקונפליקט ע"י הגשמת חזון שתי המדינות – ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום וביטחון.
אני לא מאבדת תקווה כי ראיתי את האנשים האלה, שעובדות ועובדים איתי, יוצאים מגדרם כדי לסייע לנפגעים, לשכן מפונים בבתי מלון כשהממשלה עוד הייתה משותקת בהלם, כשהקימו עבור ילדי המפונים מערכות חינוך בלתי פורמליות, חיזקו ותמכו במטה משפחות החטופים, סייעו במימון טיפול נפשי לסובלים מפוסט טראומה. אני יכולה להמשיך עוד ועוד. אלה ישראלים שהלב שלהם כל כך רחב עד שיש בו מקום להכיל גם את כאבם של הפלסטינים חפים מפשע והרעבים מצידה השני של הגדר – להם גייסו סיוע הומניטרי בזמן שהתותחים המשיכו לרעום.
בכל יום זיכרון מזה שנים רבות אני מקפידה להגיע גם לטקס הממלכתי וגם לטקס המשותף הישראלי-פלסטיני, שיש הרואים בו טקס אלטרנטיבי, אך אני לא מוצאת סתירה: בשניהם הכאב והעצב קשים מלהכיל. הראשון מחבר אותי להווייה הישראלית הרחבה, לזיכרון ולקונצנזוס. השני, בו הקרן החדשה לישראל גאה לתמוך, מפיח בי תקווה. גם השנה, בצל המוות האופף אותנו, אני רואה משפחות שכולות שלא מוותרות על האפשרות לחלוק כאבן בטקס זיכרון משותף שמטרתו לא רק להתבוסס בעבר – אלא לראות עתיד.
אם הן לא מאבדות תקווה – גם אני לא.
יום הזיכרון הזה יגיע לקיצו, כבכול שנה, במעבר חד ליום העצמאות. קשה לי לחזות איך ירגיש הפעם, אבל דבר אחד בטוח: העצמאות הזאת שהתרגלנו לחגוג – לא מובנת מאליה ואינה מובטחת. צבא חזק לעולם לא יספיק כדי להבטיח אותה, שכן כוח חייב להיות מובל ע"י חזון מדיני. כזה שרואה את ישראל האהובה שלנו לא כמדינה מבודדת, אלא מקובלת הן במזה"ת והן על מדינות העולם. אם רק נפנים שלא רק לנו מגיעה עצמאות, עוד נגיע אל יעדנו. אם רק נחליט לשאת עינינו לשם.
אל נא תאבדו תקווה.
שלכם ושלכן,
רחל ליאל נשיאת הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה