נראה שבכלי התקשורת רווחת ההנחה, שלבנימין נתניהו אין תוכנית ליום שאחרי. לפי סדר האירועים נראה, שהממשל האמריקאי ביקש תוכנית עוד טרם הפלישה לעזה, שהרי אין מלחמה בלא יעד אסטרטגי. נתניהו סירב. קבינט המלחמה דורש זאת כבר שמונה חודשים, ועדיין אין תוכנית. מערכת הביטחון כולה דורשת בפומבי, כלאחר ייאוש, מתחננת ליעד אסטרטגי לתכנון פעולותיה, אך נתקלת בשתיקה. החיילים חוזרים שוב ושוב לאותן שכונות בעזה שבהן נלחמו, שכבר יצאו מהן ואז חזרו, וסימני המלחמה ייחרצו בהם לעולם.
על המנטרה "מיטוט שלטון חמאס" כבר לא שומעים מפני שזה מחייב את הדחת הארגון מהשלטון. נראה שאין לנתניהו כוונה כזאת כי ישראל לא עשתה עד כה ולו צעד זעיר בכיוון זה. כרגע המלחמה מתמקדת בהריגת חיילי הטרור של חמאס. אבל מקורות הכוח השלטוני הם חלוקת מזון ומים, דאגה למגורים, לבריאות ולחינוך ולגיטימציה ציבורית. חמאס ממשיך לשלוט ואפילו מצליח לגבות מסים מהעזתים.
בעוד ראש הממשלה שותק, שרים שונים מפרטים בקול צלול את יעדי המלחמה: כיבוש כל רצועת עזה ואחזקתה ארוכת הטווח תחת שלטון ישראלי; כינון ממשל אזרחי ישראלי; הקמת התנחלויות בעזה כחלק מארץ ישראל השלמה; וסילוק הפלסטינים כולם מהרצועה, או בלשון מכבסת המלים: "עידוד הגירה מרצון". קרי, נמרר את חיי הפלסטינים עד שירוצו להגר גם בספינות רעועות בים בלא יעד, או ינהרו בהמוניהם לסיני, תוך כדי מיטוט הסכם השלום עם מצרים.
רוב הציבור סבור, שבעמדות האלה מחזיקים רק איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. אלה תלמידי מאיר כהנא, שהטיף לסילוק הערבים ולהפיכת ישראל למדינת הלכה "נקייה" מערבים, לגזענות, לעליונות יהודית, למדינה תיאוקרטית. האידיאולוגיה הזאת סותרת דמוקרטיה ורואה בקידום ערכיה חולשה.
רעיון כיבוש הרצועה עלה עוד בתחילת ימי ממשלת הימין מלא־מלא, המקדשת שטח על פני המהות המדינית הדמוקרטית הישראלית. כדי לקדם אותו בוטל חוק ההתנתקות וננקטים צעדים להקמת ארבע ההתנחלויות בגדה המערבית שפונו ב–2005. אורית סטרוק הכריזה כבר בעת ביטול החוק, שתהיה שיבה לעזה והיא תהיה כרוכה בקורבנות רבים. מי העלה בדעתו אז, שנכבוש את עזה שנית? ב–7 באוקטובר, כזכור, בירכה סטרוק את חבריה ב"חג שמח". היא ידעה למה: כיבוש עזה נראה אז בהישג יד. 1,400 הנרצחים לא הזיזו לה.
בשנת 1994 הכריזה הממשלה על "כך", מפלגה שהוקמה ב–1971, ארגון טרור. זה היה לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, מספר שלוש ברשימת "כך" לכנסת, במערת המכפלה. הכרזה זו מעולם לא בוטלה, אך נהפכה לאות מתה מאז מינה נתניהו את בן־גביר, שתלה את התמונה של גולדשטיין בסלון ביתו, לשר לביטחון לאומי. מאז מינויו בן גביר מממש את משנת "כך". הוא הפך את המשטרה לגוף פוליטי של "עוצמה יהודית", כולל השתלטות על מוקדי הכוח במדינה, דיכוי חופש הביטוי ופגיעה בשלטון החוק.
יורשי כהנא בממשלה פועלים להשתלט על ישראל באמצעות ראש ממשלה חלש ורדוף, נאשם הרואה בכיסאו מנוף להיחלצות ממשפטו. התלות שלו בבן גביר ובסמוטריץ' להישרדותו הפוליטית הביאה לכך שבפועל ישראל מתנהלת, לפחות באופן חלקי, על פי משנתו של כהנא.
גם אם לא מעטים בציבור מתקוממים נגד המגמה, חלקים אחרים בתוכו כבר ניגפו מפני כוח השררה. לכן היעד של נתניהו בעזה כפוף לרצון של בן גביר: כיבוש, מינהל אזרחי הנוגש בפלסטינים, יישוב יהודים וגירוש ערבים. זו התוכנית, והיא מתבצעת הלכה למעשה גם אם ראש הממשלה אינו מודה בכך בפומבי. ממילא מדיניותו מביאה עליו, כנראה, צו מעצר בינלאומי של פושע מלחמה, המתווסף להיותו נאשם בשחיתות חמורה בישראל.
ישראל הדמוקרטית ניסתה להתמודד, לא בהצלחה רבה, במגמות הפשיסטיות, הגזעניות, הדתיות והכוחניות שייבא אליה מאיר כהנא. מגמות אלה משתלבות במפעל ההתנחלויות, שכולן הוקמו באופן בלתי חוקי, על חשבון אוכלוסייה נשלטת של עם אחר.
בחסות ההתנחלויות ולמען המתנחלים עושה מדינת ישראל מעשי עוולה נגד הפלסטינים בגדה המערבית ומפירה את זכויותיהם. מדיניותה שם — המטפחת אלימות, אי־ציות לחוק ועליונות יהודית — היא אנטי־דמוקרטית, והיא מיושמת מתוך כניעה לריבונות המתנחלים. ההתנגשות בין ישראל הדמוקרטית לישראל הכהניסטית מתרחשת גם בעזה. ילדינו והחטופים הם השה לעולה.
עו"ד טליה ששון היא לשעבר נשיאת הקרן החדשה לישראל וכיום יו"ר המועצה הציבורית הבינלאומית של הקרן.
הכתבה התפרסמה לראשונה במדור הדעות של עיתון "הארץ".
שתפו את הכתבה