את פרופ' עירן הלפרין פגשנו אחרי רצף של ימים לאומיים משמעותיים: יום השואה, יום העצמאות, יום הנכבה, ויום הזיכרון הוותיק ביותר של העם היהודי – חג הפסח – זכר ליציאת מצרים. פרופ' הלפרין הוא מייסד מרכז אקורד, מכון מחקר המתמקד בפסיכולוגיה חברתית לקידום יחסים בין קבוצות בחברה הישראלית וראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ניסינו להבין בעזרתו איך זיכרון קולקטיבי משפיע על פעולות של קהילות ועמים, מדוע הוא נתון להשפעות ומניפולציות, ואיך ניתן לעצב בעזרתו עתיד של תקווה.
כיצד מתעצב הזיכרון הקולקטיבי ולשם אילו אינטרסים?
הזיכרון הקולקטיבי הוא כלי רב עוצמה, אך גם נתון למניפולציות. הוא מעצב את הזהות הקבוצתית ואת תפיסת המציאות, במיוחד במצבי סכסוך. חברות זקוקות לנרטיב ברור ופשוט ("אנחנו מוסריים, הם ברברים") כדי לגייס תמיכה ציבורית ולהצדיק את פעולותיהן. רעיון הקורבנות מרכזי בכך: כל צד מאמץ אירועים היסטוריים שונים כנקודת התחלה (למשל, השואה או הנכבה), וכך מתחזקת תחושת הצדק המוחלט של כל צד. בשל כך, ביקורת על מדיניות נתפסת לעיתים קרובות כאנטי-ישראלית ואף אנטישמית.
כיצד הזיכרון הקולקטיבי משפיע על מחאות והתנגדות?
מחאות קשורות בעיקר לתפיסות של נורמות חברתיות – מה הציבור חושב שמקובל לחשוב כרגע. בישראל ניתן לראות סימנים של כרסום בקונצנזוס. כאשר אישים המזוהים עם הביטחון ועם הימין, כמו בוגי יעלון, מותחים ביקורת על ההנהגה הצבאית או המדינית, הדבר מאותת לציבור הרחב שהסביבה משתנה, מה שעלול להוביל להתרחבות המחאה.
המאבק על הזיכרון ההיסטורי – 'המלחמה על הנרטיב' – קובע כיצד הציבור יזכור את הסיבות לפרוץ מלחמה או מחאה: האם הגורם הוא ההפיכה המשפטית, המחאה, הכיבוש או ממשלת ימין? כשהקונצנזוס סביב מטרות המלחמה נסדק, הציבור מתחיל לפקפק בהצדקות הרשמיות, והשאלות המוסריות הופכות בולטות יותר.
פלסטינים אחרי הפצצה בח'אן יונס, עזה. צילום: עאבד רחים ח'טיב / פלאש90
איך הזיכרון משפיע על החלטות מדיניות ותוצאות פוליטיות?
הזיכרון מצמצם לעיתים את הפתיחות לפתרונות חדשים, כי הוא מנציח נרטיבים של "אין פרטנר" או סגירות כלפי יוזמות חדשות. אך מנהיגים יכולים לשנות נרטיבים כשרוצים לקדם מהלכים מדיניים חדשים. לדוגמה, בגין הצליח לשנות את הנרטיב עם המשפט הידוע: "יש מכאובים בשלום – יש, אבל הם עדיפים על קורבנות המלחמה."
איך אפשר לעצב את הזיכרון הקולקטיבי באופן שיאפשר עתיד של תקווה?
באופן אידיאלי, אחרי שלב הזעם והנקמה, החברה הישראלית צריכה לקחת נשימה ולהבין שהמשך התעלמות מהבעיה המרכזית – הסכסוך – אינו אפשרי. עלינו לייצר נרטיב שיתעלה מעל הזעם והפחד, ויכלול גם תקווה. האחריות שלנו ושל מי שמתנגד להמשך החיים במצב מתמיד של סכסוך היא לקדם נרטיב שמאפשר לעבור מהישרדות אל עבר פתרון ממשי.
הקרן החדשה גאה לתמוך בשלל ארגונים הפועלים למען עתיד אופטימי ומלא תקווה, בהם מרכז אקורד.
שתפו את הכתבה