הרצח המחריד של האם מנאר חג’אג’ ובתה חדרה בת ה-14 בלוד הוא תוצאה בלתי נמנעת של מחדל. כפי שחשף מבקר המדינה ביולי האחרון, עד אירועי שומר החומות במאי 2021 סווגה תחנת המשטרה בלוד כ”יהודית” – ולא מעורבת. אולי עובדה זו מסבירה את היעדרו של רכז מודיעין דובר השפה הערבית במועד הביקורת. תושבי לוד הערבים נפגעים באופן העמוק והקשה ביותר מהפשיעה בעיר, והם גם נמנו בשיעורים גבוהים על הגורמים העברייניים בעיר בשנים האחרונות. האם הם לא זכאים לתשומת לב מצד המשטרה, שתתבטא גם בכוח אדם ומענים מתאימים?
מנאר חג’אג’ (משמאל) ובתה חדרה
בנוסף, על פי דוח המבקר, “מבנה תחנת המשטרה בלוד סווג כמבנה המצוי במצב לא תקין, וככזה ששטחו אינו עונה על הצרכים”. המבקר הוסיף כי אף שהמשטרה החליטה כבר בשנת 2004 (!) על בניית תחנת משטרה חדשה בלוד, זו עדיין לא עומדת על תילה – וצפוי עוד זמן רב עד שזה ייקרה. באופן אישי אני לא תולה תקווה גדולות במשטרה, אבל אלו רק כמה דוגמאות שמספרות חלק מהסיפור של ההזנחה הפושעת.
המדינה נותנת בעיקר פתרונות קסם. המענים הזמניים שהיא מציעה אחרי אירועים קשים (כולל הפתרון של המפכ”ל לשלוח 300 שוטרים לעיר לכמה שבועות), לא יכולים לתת תשובה אמיתית להזנחה של עשרות שנים. הגיע הזמן להסתכל לאזרחים הערבים בעיניים ולהבטיח להם את מה שמגיע להם מתוקף היותם אזרחים.
אבל יש גם נקודות של אור: בחודש אוגוסט האחרון עברה החלטת ממשלה בדבר “תוכנית דחופה לצמצום פערים ומתן מענים משלימים למניעת אלימות ופשיעה בערים המעורבות”. הגישה ההוליסטית המגולמת בה (גילוי נאות: חלקה מתבסס על מחקר שערכתי מחקר שערכתי במכון לדמוקרטיה עם עודד רון ובן פרגון), שלא מתעלמת מהקשר של תעסוקה, חינוך ורווחה למצב האלימות והפשיעה היא בשורה חשובה.
גם הגישה שנוקט המשרד לביטחון הפנים משקפת שינוי בהלך הרוח בקרב הפקידות המקצועית והפוליטית. יחד עם זאת, המציאות הולמת שוב ושוב בפנינו. דרוש שינוי רדיקלי הרבה יותר: על כלל משרדי הממשלה להקדיש תקציבים ניכרים לטיפול באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. הממשלה הבאה חייבת לשים את הנושא בראש סדרי העדיפויות שלה. כמובן, זו לא רק שאלה של תקציבים. זה מצריך שיתוף פעולה מלא עם ראשי רשויות, המנהיגות הפוליטית הערבית, מנהיגים קהילתיים ואנשי חינוך, רק בדרך זו נצליח לשנות את המציאות הבלתי נתפסת.
אין נושא שמעסיק כיום את החברה הערבית יותר מהפשיעה ברחובות. זה חוצה מעמדות, מגדר ומפלגות. למה? כי כולנו חשופים בכל רגע נתון ל”קליע תועה”: כשאנחנו יוצאים לעבודה וכשאנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר. הפשיעה בחברה הערבית לא נמצאת, משום מה, גבוה בסדר העדיפויות הלאומי: כיצד מצפים מהציבור הערבי לצאת ולהצביע, כאשר גם כשנציגנו בקואליציה, הביטחון האישי שלנו נותר רעוע מאוד?
הנה עצה למקוששי “קולות הערבים”: תפסיקו להפחיד אותנו עם איתמר בן-גביר. אנחנו כבר חיים בגיהינום, והגופות נערמות ברחובות. במקום, תתחילו לבוא עם פתרונות.
הכתבה התפרסמה לראשונה בידיעות אחרונות
ד”ר נסרין חדאד חאג’ יחיא היא חברת הנהלת הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה