השבוע שעבר סיפק שטף חזק של ידיעות פוליטיות אודות המפעל החקיקתי אותו מבקשת הקואליציה המיועדת לייסד בהסכמים הנרקמים בין שותפיה. אותו מפעל עתיד לספק למערכת החוק הישראלית פס ייצור של חוקים ותקנות מפלים, המבקשים לשנות את אופי המשטר, ולפגוע פגיעה אנושה בזכויות אדם, בזכויות פרט ובמיעוטים.
ידיעות אלה אודות הפגיעה הצפויה בבית המשפט העליון, מוסד היועץ המשפטי לממשלה, לרבות היוזמה האחרונה לעיגון הזכות להיות גזען באופן חוקי ומתן האפשרות לגזענים להיבחר לכנסת, התקבלו בפיהוק ציבורי ברחוב בערבי. שום טורי דעה זועמים לא מילאו את דפי העיתונות, ופוסטים כועסים לא שטפו את הרשת. במקומם קיבלנו עוד ידיעות על עוד רצח ביישובים הערבים.
הפגנה בתל אביב נגד מהלכי הממשלה הימין החדשה, 7 בינואר 2023. צילום אבשלום ששוני/פלאש90
בציבור הערבי יש מי שיגיד שזה לא הזמן להתערב במלחמות של היהודים, שצריך לשמור על שתיקה ולאחל הצלחה לשני הצדדים. אחרים גורסים כי הישועה אף פעם לא תבוא מבית המשפט העליון, אשר תמיד ידע להיות יהודי מול תביעותיהם הדמוקרטיות של האזרחים הערבים. אך ללא קשר לשתי תפיסות אלה ועד כמה הן מבוססות, אי אפשר להכחיש שהמחנה שמתריע מפני קריסתה של הדמוקרטיה, מעולם לא קרא לציבור הערבי להצטרף למשימה.
אותו מחנה מניח שבישראל "המצב הרגיל" של שלטון דמוקרטי, המבוסס על שוויון אזרחי מהאסכולה המערבית, הוא זה שתמיד כלל את האפליה המתמשכת של האזרחים הערבים – פלסטינים בישראל, והכיבוש ארוך השנים שהפך כבר לאפרטהייד. התעלמות ממצב דברים זה הופך את המאבק, לא למאבק להגנה על הדמוקרטיה שמוביליו משתוקקים לצייר, אלא הגנה על השלטון האתני ההיררכי שהקימה "הדמוקרטיה היהודית".
אם כך, לא פלא שאותו מחנה כמעט ולא נראה ברחובות לצד הציבור הערבי במחאתו למען הזכות הבסיסית לביטחון אישי במדינה דמוקרטית, או נעמד על הרגליים האחוריות מול הצעדים המעשיים של ממשלת השינוי להעמקת הכיבוש ודריסת ארגוני זכויות האדם הפלסטינים.
כפועל יוצא מזה, מול החקיקה המפלה אותה מנסה לקדם הממשלה החדשה, לא עומדת הדרישה לביטול חוק הלאום, וחקיקת חוק יסוד השוויון. מול הניסיון לעצב מחדש את דמותו של בית המשפט העליון לא עומדת הדרישה להסרת השליטה הצבאית מעל מיליוני פלסטינים בשטחים הכבושים. ומול הניסיון לפגוע בקהילה הלהט"בית וזכותה להקים משפחה לא עומדת הדרישה להגנה על הזכויות לחיי משפחה גם למשפחות פלסטיניות נפגעות החוק "לניתוק משפחות".
תומכי התנועה האסלאמית בישראל, ומנהיגה, שייח' ראאד סלאח, מפגינים נגד ההחלטה של ישראל להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, ב-28 בנובמבר 2015, באום אל פאחם. צילום: מועמר עוואד/פלאש90
גם אחרי הבחירות עדיין נרתע אותו מחנה ליברלי מקרבה לציבור הערבי מחשש לנזק אלקטורלי דמיוני, ובזה הוא משחק בדיוק את המשחק אותו רוצה הימין לשחק. יחדיו, האחד באלימות שלו, והשני במתק שפתיים של הגנה על הדמוקרטיה, הם דוחקים את הציבור הערבי מחוץ למגרש הפוליטי, וזירת המאבק על אופיה של המדינה. בעתיד הקרוב כאשר הדחיקה תהיה לברוטאלית ושפלה מאי פעם, אותו מחנה אינו יכול לטעון לחפותו בכך שהוא קרא לציבור להגן על הדמוקרטיה.
השבוע שעבר הוכיח כי בגבולות הקו הירוק יש מקום למדינה אחת, או מדינה יהודית דתית גזענית, או מדינה דמוקרטית אזרחית שוויונית. מול הניסיון הנחוש של הממשלה המיועדת לצמצם את המרחב האזרחי ולפגוע בזכויות הפרט, תחת האמתלה של ריבונות, משילות, וחיזוק הזהות היהודית, חייבת לעמוד חלופה אזרחית רחבה. חלופה החותרת לפירוק מנגנוני האפליה הממסדית, ולביסוס שוויון לכל האזרחים.
*עורך דין אמל עוראבי, הוא פעיל פוליטי, ורכז תקשורת ערבית הקרן החדשה לישראל.
שתפו את הכתבה