נסו לדמיין את ישראל ללא ארגונים אזרחיים: ללא מתנדבים שסייעו למפונים מעוטף עזה ומהצפון אחרי השבעה באוקטובר. ללא ארגונים שנאבקים על זכויות עובדים ומסייעים לשומר המבוגר או לקופאית שפוטרה. ללא מי שמתריעים על זיהום בנחלים ועורכים מבצעים לנקיון החופים. האם זו תהיה מדינה שטוב יותר לחיות בה?
בימים אלה נערכת ממשלת ישראל לשלב חדש במתקפה שלה על החברה האזרחית. הקואליציה מקדמת הצעות חוק שיטילו מיסוי דרקוני על עמותות שזוכות לסיוע בינלאומי, למעט אלו שהמדינה חפצה ביקרן. הגילוי בתצהיר שהגיש ראש השב"כ רונן בר לבית המשפט, לפיו ראש הממשלה נתניהו ביקש לעקוב אחרי מובילי ומממני מחאה, חושף את העתיד הצפוי לארגונים ולעמותות אם הממשלה לא תיבלם.
קואליציית נתניהו צועדת בעקבות המשטרים הפופוליסטיים של הונגריה, טורקיה ורוסיה, שהחלו ברדיפת ארגוני החברה האזרחית, עברו לתקשורת ולמערכת המשפט, וסיימו בעיוות חוקי הבחירות והנצחת שלטון יחיד מושחת. בניגוד לכל הדיבורים על "רצון העם" שליוו את המהלכים האלו, אף אחת מהן לא הפכה דמוקרטית יותר, ובאף אחת מהן זכויות האזרחים או השירותים שמהם הם נהנים לא השתפרו.
הסיבה לכך היא שעמותות וארגוני חברה אזרחית מצויים בלבה של הדמוקרטיה כיום. הם מאפשרים לאזרחים להשתתף בעיצוב חייהם, מעבר להצבעה אחת לכמה שנים, ומגשרים על הפער שבין האזרח למנגנונים המורכבים של החברה המודרנית. רוב הציבור לא מודע לכך, אבל חלק ניכר מהרפורמות שמקדמת המדינה נולדו בצוותי חשיבה ותכנון בחברה האזרחית – בארגונים שנאבקים על תחבורה ציבורית, מפקחים על הקצאות קרקע או מקדמים נגישות במרחב הציבורי.
לולא ארגוני החברה האזרחית והסיוע המיידי שלהם, המדינה הייתה קורסת אחרי טבח שבעה באוקטובר כשהממשלה נותרה משותקת. בצילום: מיקי גיצין במלון נגה בים המלח במהלך מבצע שיכון מפונים מהדרום
ארגונים חברתיים מספקים קול למי שקולם לא נשמע במסדרונות השלטון – קהילות מיעוטים, אנשים החיים בעוני, נשים מוחלשות ואנשים עם מוגבלויות. ארגוני החברה האזרחית פועלים כמערכת התראה מוקדמת, מזהים בעיות חברתיות לפני שהן מתפתחות למשברים ומתריעים על כשלים ועוולות. זהו שירות למדינה, התורם ליציבות וחוסן חברתי הרבה יותר מהגדלת המשטרה או בניית עוד בתי כלא.
חיסול הארגונים לא יוביל לממשלה יעילה יותר. במדינות בהן נחלשו ארגוני החברה האזרחית, מדדי השחיתות עלו בחדות. ללא ארגוני שקיפות ועמותות זכויות, הכסף הציבורי זולג לכיסים הלא-נכונים: קבלנים משתלטים על קרקעות, תעשיינים משליכים פסולת לנחלים, ופרויקטים לאומיים נכשלים בגלל מינויים לא ראויים.
קל להבין מדוע כל שלטון רואה במפקחים עליו מטרד, אבל תחת ממשלות פופוליסטיות, האיום חמור במיוחד. משטרים אלה זקוקים לאויב, וארגוני החברה האזרחית הם יעד זמין. הם מזוהים עם אליטות אינטלקטואליות ומייצגים לעתים אג׳נדות שנראות איזוטריות או קבוצות שוליים שקל להציגן כמנותקות מ"העם האמיתי". כיעד ראשון מסומנים כמעט תמיד ארגוני זכויות האדם, שעוסקים בסוגיות קשות שלא תמיד נהנות מקונצנזוס ציבורי. דווקא הארגונים האלו הם החיוניים ביותר לדמוקרטיה. מי שנלחם על זכויות העבריין העומד לדין או הפליט חסר האזרחות הוא החומה בפני הידרדרות במדרון שמגיע בסוף גם לאזרחים מן השורה. כי משטרים שמסמנים ארגוני זכויות אדם לעולם לא עוצרים שם.
המאבק על ארגוני החברה האזרחית אינו נפרד מהמאבק על התקשורת החופשית או על עצמאות הרשויות. לכן אין דבר מצער יותר מפוליטיקאים במרכז המפה שנחלצים להגן על בית המשפט אך שותקים כשמתקיפים ארגוני זכויות אדם – בהתנהלות הזו הם מכינים את הקרקע לטיהור שבסופו יחסל גם אותם. מי ששותק כשקוראים לשמאלנים בוגדים לא צריך להתפלא כשמבקשים להכניס את ראש השב"כ לצינוק, לחסל את היועצת המשפטית או לכלוא אנשי אופוזיציה. במשטרים שהשלימו את ההפיכה הפופוליסטית – הקריאות הללו הפכו למעשים.
החדשות הטובות הן שהפופוליזם הקיצוני לא באמת נהנה מרוב בציבור. המקומות היחידים שבהם הוא שולט ברצף הם אלו שבהם חוסלה הדמוקרטיה לחלוטין. בכל יתר העולם – בסלובניה ובריטניה, בפולין ובברזיל, מוכח שהכוחות הליברלים והדמוקרטים מסוגלים לעצור ביחד את הפופוליזם, כשהם פועלים באיחוד ומתוך מודעות לגודל הסכנה. למרות גלי ההדף מבחירת טראמפ או התחדשות מהלכי ההפיכה בארץ, הפעילים הדמוקרטים באמריקה, בישראל וברחבי העולם יכולים לתמוך אלו באלו – ולנצח.
שתפו את הכתבה