בשבועות האחרונים, כשנראה שמדינת ישראל נמצאת כבר עם רגל אחת מעל התהום, אני כל הזמן נשאל מה הקרן החדשה לישראל עושה עכשיו? ובצדק, אין שאלה חשובה יותר לשאול כרגע כל אזרח במדינה. מי שיבחר לשבת בחיבוק ידיים עלול למצוא את עצמו במציאות שבה כל התשתיות ששומרות את ישראל כמדינה מודרנית קורסות. ועל דמוקרטיה לא יהיה מה לדבר בכלל.
יחד עם זאת, כשלא מדברים על הפרט אלא על הקרן החדשה לישראל יש לשאול שאלה דומה ועם זאת שונה מהותית: לא מה היא עושה היום, אלא מה עשתה עד היום? תפקידם המרכזי של ארגונים כמונו הוא להקים ולחזק את המנגנונים, התשתיות והגופים שפועלים כעת אל מול האיומים על הדמוקרטיה הישראלית. אילו הקרן החדשה לישראל הייתה מתעוררת רק עכשיו ושואלת את עצמה מה תפקידה, לרובנו במחנה הדמוקרטי כבר לא היה נותר הרבה על מה להילחם כאן…
נוסף על המאבק היומיומי ומעבר למתן מענקים חירומיים ופעולת השטח של שתיל, ההשקעה שלנו מתמקדת בעיקרה באסטרטגיה לטווח ארוך. שכן, היתרון היחסי שלנו כקרן הוא בפעולות שמלכתחילה מאפשרות את המאבק שאנו רואים היום. פעולות שלוקחות בחשבון גם את היום שאחריו. כמו מה למשל? הנה מספר דוגמאות:
השיטה פשוטה: יוצרים סחרחורת של מהלכים נועזים ובלתי חוקיים, במקביל ובכל החזיתות. בזמן שהציבור מגיב לפיטורי ראש השב"כ, מקדמים חקיקה דרקונית נגד העמותות. כשכולם עסוקים במעמדם של היועצים המשפטיים, דוחפים חוקים שיקלו על פסילת מועמדים ערבים. משאבי השלטון הם רבים ומגוונים, והם עומדים לרשותו מדי יום. השאיפה היא שמתישהו האזרחים פשוט יתעייפו מלהילחם.
מנהיגי האופוזיציה והמחאה צריכים לנקוט גישה נועזת ומרחיקת ראות לא פחות ממקביליהם בימין. צילום: מרים אלסטר / פלאש90
המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית לא החלה עם הממשלה הנוכחית. בעשור האחרון ראינו עוד ועוד ניסיונות לכרסם בהדרגה בשיטה הדמוקרטית, כל פעם בתואנות ובהסברים אחרים: חוק הנאמנות בתרבות, הגבלות על מימון זר לעמותות, התנכלויות למרצים ביקורתיים. אך מה שהיה פעם שינוי זוחל, נהפך עתה למטח של חקיקה אנטי־דמוקרטית שמקיפה את הכל בבת אחת: עצמאות בית המשפט, חופש העיתונות, החברה האזרחית, הגנה על מיעוטים, אפילו השוויון של פוליטיקאים בפני החוק. כשהכל קורה בעת ובעונה אחת, קשה לציבור לעכל את השיטפון, וההתנגדות של מוסדות ציבוריים נשחקת. איך אפשר להתמקד כאשר כל יום מביא עמו גזירה חדשה?
היתרון של מהלך כזה בעבור הקואליציה ברור: גם אם חלק מהיוזמות ייכשלו, אחרות יעברו בשקט בחסות הסערה. יצליחו במאה אחוז? מצוין. יצליחו ב–50 אחוזים? הונחה התשתית למהלך הבא.
מי שמסייע שלא ברצונו למהלך הם כוחות במרכז הפוליטי שמבינים את הנזק בחוקים החדשים, אבל משיקולים טקטיים מעדיפים להשלים עם חלק מהחקיקה ואפילו לתמוך בה. אפשר לקרוא לזה "גישת החציון" — מחפשים את נקודת האמצע בדיון הציבורי, ומכריזים עליה כעל עמדה ראויה ומאוזנת, ללא קשר למהות. אבל כשנקודת האמצע עצמה זזה ללא הרף ימינה, הפשרה אינה אלא כניעה בתשלומים. כשאיתמר בן גביר דורש לשים את ראש השב"כ בצינוק וחברי קואליציה מאיימים על עובדי ציבור, "פשרת החציון" היא בעצמה קיצונית.
מה שקורה בישראל היום אינו דיון על איזונים ובלמים ומקומם בדמוקרטיה, אלא ניסיון מאורגן לפירוק מוחלט של השיטה. כל דיבורי המשילות ורצון העם הם לא יותר ממסך עשן. מישהו טוען שרצון העם מתבטא טוב יותר בטורקיה כיום מאשר לפני שני עשורים? מישהו חושב שהונגריה דמוקרטית יותר?
דמוקרטיה היא רעיון הוליסטי, שגדול מסך מרכיביו. היא מערכת מורכבת שזקוקה לאזרחים מעורבים, לרשויות נפרדות, לחוקים אך גם לנורמות של מינהל תקין. היא צריכה תקשורת חופשית, מערכת משפט עצמאית, ביקורת על הדרג הפוליטי ושוויון בפני החוק. כשאחד מהרכיבים הללו נפגע, הדמוקרטיה כולה נחלשת. כשכולם מתערערים, מדובר כבר במשטר אחר.
החדשות הטובות הן, שבמאבק על הדמוקרטיה אנחנו עוד לא הפסדנו. המחאה האדירה של 2023 הוכיחה שאפשר לעצור אפילו ממשלה עם רוב מוחלט בכנסת. בזכותה גם מערכת המשפט הוכיחה את עצמה, כשבג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות למרות קמפיין איומים והפחדות. דור שלם של ישראלים עבר קורס מזורז באזרחות ברחובות, והמילה האחרונה עוד לא נאמרה.
לדרוש מהמנהיגים שלנו לא רק להגן על מה שנותר, אלא לבנות דמוקרטיה חזקה, שוויונית ומכילה יותר מכפי שהיתה. צילום: יונתן זינדל/פלאש90
גם עכשיו, אסור לנו לנהל קרב מאסף. מנהיגי האופוזיציה והמחאה צריכים לנקוט גישה נועזת ומרחיקת ראות לא פחות ממקביליהם בימין. עליהם להצהיר בבירור שביום הראשון לכהונתם יבטלו כל חקיקה אנטי־דמוקרטית, יחדשו את עצמאות מערכת המשפט, ויחזקו את מוסדות הדמוקרטיה.
אנו יכולים ללמוד מהדרך שבה התמודדו הפולנים עם אתגר דומה: אחרי שמפלגת "חוק וצדק" פגעה במוסדות הדמוקרטיים, דונלד טוסק חזר לפוליטיקה עם מצע חד־משמעי של שיקום הדמוקרטיה. לא "איזונים" ולא "פשרות", אלא דחייה מוחלטת של ההיגיון הפופוליסטי. התוצאה היתה ניצחון היסטורי והזדמנות אמיתית להתחדשות דמוקרטית.
גם מול דוקטרינת ההלם הישראלית עלינו להתאחד סביב חזון דמוקרטי רחב ואמיץ. לדרוש מהמנהיגים שלנו לא רק להגן על מה שנותר, אלא לבנות דמוקרטיה חזקה, שוויונית ומכילה יותר מכפי שהיתה. כשהמשיחיים ואנשי הקצה חושבים בגדול, אסור לנו להסתפק בקטן. מול המודל הרודני שלהם, אנחנו צריכים חזון של עתיד משותף חופשי ופתוח. אם נצליח, התקופה הזו לא תהיה רק מלחמת הגנה על הדמוקרטיה — זוהי ההזדמנות שלנו לשדרג ולהעמיק אותה.
*מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל. טקסט זה התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ".
שתפו את הכתבה