כולנו עוסקים במתווה. מתווה הנשיא הראשון, מתווה הנשיא השני, הצעות החוק של ועדת חוקה, הצעות החוק של שר המשפטים יריב לוין, ומחר יהיו בטח עוד מתווים ועוד הצעות לפתחינו. אני מבקשת להתייחס במאמר זה לשני נושאים שאסור להסכים להם, בשום מקרה, בשום מתווה ובשום פשרה: האחד מתייחס לוועדה למינוי שופטים, והשני להיעדר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.
הוועדה למינוי שופטים – שופט הוא התפקיד הרגיש ביותר במערכת הדמוקרטית. תפקידו לשמור על זכויות האדם והאזרח, להגן על הפרט מול השלטון, לשמור על האיזון הנכון בין הפרת החוק לבין עונשו של המפר וכו'. התכונה החשובה ביותר לשופט היא יושרה. בעיני, היא קודמת לידע. שופט שאין לו יושרה פשוט לא שווה כלום. הרי אם נתקלת בשופט מוטה, אתה יודע שלא יעזור לך כלום. לא כללי הפרוצדורה שנועדו לשמור על הגינות, לא הלכות בית המשפט העליון, לא תיק הראיות שהגשת, ולא עד מעולה שיעלה אל הדוכן. לכן, מינוי שופט, על אחת כמה וכמה לבית המשפט העליון, חייב לשמור מכל משמר על קיומה של תכונה זו במועמד או במועמדת.
כלל ראשון הוא שוועדה שדי רק בפוליטיקאים כדי למנות באמצעותה שופטים – היא קו אדום בוהק שאסור להסכים לו. זה נכון אם מדובר בפוליטיקאים רק מהקואליציה, אך גם אם מדובר בפוליטיקאים משני המחנות, קואליציה ואופוזיציה כאחד. וכל כך למה? משום שמינוי על-ידי פוליטיקאים תמיד לוקח בחשבון שיקולים זרים. תמיד יש אפשרות או יש חשד לאפשרות שהמתמנה חייב משהו למישהו. לכן, המרחק בין המועמד לפוליטיקאי צריך להיות הרחוק ביותר האפשרי.
אז אומרים "הנה, נכניס שני נציגים לוועדה שאינם פוליטיקאים ואינם שופטים. הם יתמנו על-ידי שר המשפטים ובהסכמת נשיא בית המשפט העליון" – ובכן, אני מעיזה לומר כאן בריש גלי – לא מספק אותי. גם חותמת ההכשר של נשיא העליון אינה מרפאה את העובדה שהמינוי הוא מינוי של פוליטיקאי, שר המשפטים. שלא לדבר על הכוונה לבטל את שיטת הסניוריטי, שמאפשרת לראש הממשלה, כן, לראש הממשלה, להתערב ממש בניהול בית המשפט העליון באמצעות מינוי האדם הקובע, למשל, את הרכבי הדיונים בעליון. מה תעזור אם כך הסכמת הנשיא למינוי המוצע על-ידי שר המשפטים? שניהם מוּנעים על-ידי אותו ראש ממשלה.
כוונות טובות. מתווה חמשת הסעיפים של הנשיא הרצוג להידברות. צילום: נתי שוחט/פלאש90
השיטה הנוכחית, לפיה נדרש רוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה, וכאשר לשופטי העליון שלושה נציגים בוועדה, הם אינם יכולים למנות את מי שהם רוצים אבל יכולים למנוע מינוי לא ראוי. עצם העובדה הזו כבר משפיעה על יתר חברי הוועדה להציג מועמדים שאין לגביהם עילת פסלות על פניה. שיטה זו, שיזם גדעון סער לפני שנים, הוכיחה את עצמה. למה לבטל אותה אם הצליחה? משום שהיא אינה מאפשרת לקואליציה לשלוט שליטה אבסולוטית במינויי השופטים.
היעדר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד – בג"ץ כבר קבע שמגילת העצמאות היא מקור הסמכות של הכנסת. לפי המגילה, לכנסת יש סמכות לחוקק חוקי יסוד (הכנסת כרשות מכוננת), אבל סמכותה מוגבלת לשני עקרונות יסוד: מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. פגיעה בגרעין ההגדרה של אחד מהם – אינה חוקתית, ולכן לבג"ץ יש סמכות להתערב ואף לבטל חוק יסוד החורג מכך. במילים אחרות, הכנסת חייבת להכפיף את עצמה למגילת העצמאות ואין לה סמכות לחרוג ממנה. זאת, משום שמגילת העצמאות עומדת מעל סמכות החקיקה שלה.
לפיכך, כל הצעה המונעת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד היא קביעה הפוגעת במבנה החוקתי של ישראל, ומתוקף כך – בלתי חוקתית. מתווה הנשיא קיבל דרישה זו של הקואליציה, ולכן יש לדחות אותו מכל וכל. גם לנשיא אין כל סמכות להציע חריגה מהמבנה החוקתי של ישראל.
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
עו"ד טליה ששון היא נשיאת הקרן החדשה לישראל לשעבר ויו"ר המועצה הציבורית של הקרן בהווה
שתפו את הכתבה