מי שמבקש בימים אלה להתייצב נגד תוכניות הממשלה מוצא את עצמו מול גל ענק של הרס: שר המשפטים יריב לוין מתכנן הפיכה במערכת המשפט, שר התקשורת שלמה קרעי ביקש לחסל את תאגיד השידור הציבורי ושר התרבות מיקי זוהר נאבק בספורטאים ערבים ומשתיק יצירה ביקורתית. חמשת השרים שהופקדו על מערכת החינוך משעבדים אותה לצרכים המגזריים של המתנחלים והחרדים; השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר הופך את המשטרה למיליציה פרטית; אריה דרעי, שהורשע פעמיים והתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים, מנסה לחזור לממשלה מהחלון גם אם המשמעות היא הריסה של הבית, וחוק ההסדרים המתקרב יכלול החלשה משמעותית של החברה האזרחית.
ולקינוח, כדי להבטיח שהמערך השלטוני החדש לא יבוטל בידי שלטון עתידי אחר, מגיע שינוי סעיף 7א ל"חוק יסוד: הכנסת", שמטרתו למנוע מהמפלגות הערביות להיבחר שוב לפרלמנט הישראלי, ובכך לסתום את הגולל על ממשלת מרכז-שמאל עתידית.
כל המתקפות האלה על הדמוקרטיה מתכנסות למהלך אחד נגד חירויות המשטר וטלטול אושיותיו: פגיעה אנושה בחופש הביטוי, בסולידריות, בזכויות האדם, בשוויון האזרחי, בשלטון החוק ובתרבות החופשית והיצירתית. ההשוואה כבר שחוקה, אבל נותרה מדויקת: ישראל במסלול הבטוח להפוך לדמוקרטיה חלולה בסגנון הונגריה; מדינה מרוקנת מערכים ליברליים שהמשחק הדמוקרטי בה מסתכם בחופש לבחור את אותו שלטון שוב ושוב.
בולמוס החקיקה נועד להרתיע את ההתנגדות ולקבוע עובדות בשטח. אפשר להבין את הימין, הרי דוקטרינת ההלם הזאת עבדה לו עד היום: כל מהלך דרמטי מלווה בקמפיין אלים, ברוטלי, שגורם לצד השני להתקפל עוד לפני שהעימות החל. גם בבליץ הנוכחי, המטרה היא לקבע את ההפיכה המשטרית כעובדה בשטח. אחרי זה כבר אפשר לעשות מו"מ על הפרטים. אבל ברגע שקיבלנו את הלגיטימיות של תביעת הימין להחלשת הדמוקרטיה ולהפיכת ישראל למדינה לא ליברלית, הפסדנו במערכה.
הפאניקה של חלק מחברי האופוזיציה, שכבר נחפזו להציע לבנימין נתניהו ולממשלתו הסכם כניעה (בהידברות ובדיאלוג, בטח), עוד לפני שאות אחת בחוק שונתה, מעידה על חוסר האמונה שלהם בעצמם, בחברה הישראלית וביכולתה להיאבק על עתידה. במובן מסוים הם צודקים: נראה שהמערכת הפוליטית אכן ניצבת חסרת אונים מול המציאות שמתרקמת מול עיניה. אין לה את הכלים להתמודד איתה.
אבל מה שנכון לגבי הפוליטיקאים לא נכון לגבי הציבור. השבועות האחרונים מוכיחים שיש כוחות שהממשלה לא שולטת עליהם ושיש עובדות שרוב של 64 חברי כנסת לא יכול לשנות. מתברר שישראל היא לא אי מדיני ולא אי כלכלי, ושהעולם רואה את התמונה הגדולה כמו שהיא: ישראל הופכת להונגריה, וככזו היא לא רק מדינה פחות טובה לאזרחיה, אלא גם פחות אטרקטיבית למשקיעים ופחות ידידותית לשותפותיה במערב.
הסטירה המצלצלת שהממשלה קיבלה מאנשי כלכלה ומהשווקים צריכה לתת רוח גבית ומומנטום למחאה. ככל שיותר אנשים יהיו מעורבים במחאה וככל שיצטרפו אליה עוד מגזרים – כמו ההייטק, האמנים, התקשורת, ארגוני העובדים והמגזר הציבורי – שיתבטאו ויפעלו נגד תוכניות הממשלה, כך יגבר הסיכוי שלנו לנצח. הקרב עוד רחוק מהכרעה וישנם שלל כלים של מחאה לא אלימה שעומדים לרשותנו. זה הקרב על החיים שלנו, על הבית שלנו, ואנחנו יכולים לנצח בו. אסור לחשוש ממה שיקרה ואסור להיכנס למו"מ על פרטי הכניעה.
המאמר ראה אור לראשונה באתר Ynet
שתפו את הכתבה