מזה 55 שנה שישראל מצהירה שאין לה ריבונות בגדה המערבית, אך היא מנכסת לעצמה את השטח, מקימה יישובי קבע לתמיד, מתייחסת לשלושת מליון תושביה הפלסטינים כשקופים, וזה ביום טוב. ביום רע נשמע כי פלוני "חוסל" או "מצא את מותו" אותו לא חיפש, ואם נחשד בטרור – אזי "נוטרל" בדרכו לעולם הבא.
ישראל מכנה את השטח "יהודה ושומרון", כאילו חלק ממדינתינו הוא, אך מצהירה באוזני ערכאותיה המשפטיות שאין לה ריבונות שם, וגם את החוק הישראלי לא החילה. אנחנו, אזרחיה, איננו מעוניינים לדעת את המתרחש שם. וכי למה לנו? כדי לשמוע שוב על מעשי חיילינו שלא להתפאר? כדי להעיב על שאריות מצפונינו, אם הוא קיים בכלל? ומתי נתעורר ונדון במה בנעשה בשטחים? רק כאשר הדי היריות מ"האזור" מגיעים עד אלינו, אך תמיד נתייחס לאירוע קונקרטי, אלים, כשהיהודי הוא הטוב בסיפורינו, והפלסטיני הוא הרע.
ועל מה נקפיד? לא לדבר על הפתרון למצב הדברים הזה. שהרי אם בעבר חלמו חלקינו לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בהסכם, הרי שמזמן נואשנו ורק האנכרוניסטים עוד זוכרים איך מבטאים את המילה "שלום". עכשיו הבון-טון הוא ש"מנהלים" את הסכסוך. אפילו שמעתי אומרים שאפשר "לכווץ" אותו.
ויש גם דרך שלישית הצוברת לה תאוצה בזמן האחרון, דרך הבן גבירים, והפיכת הסכסוך מלאומי לדתי. מה ירוויחו מכך אתם שואלים? ובכן לשיטתם, כך אני מבינה, אם יעלה הר הבית באש, תפתח מלחמת גוג ומגוג עם העולם המוסלמי, ואז, או אז, נגשים את חלומינו על ארץ ישראל הנקייה מערבים ונגרש את כולם מפה עם הצבא החזק שלנו. מהירדן לים – מדינה ליהודים בלבד, לפי ההלכה דרבינו כהנא.
אלא שבינתיים הפלסטינים כנראה ממאנים "להתכווץ", וגם נמאס להם מהעתיד הקודר או מההווה בדמות החייל הצץ במחצית הלילה מקיר ביתם, והם פועלים, באופן בלתי מאורגן או בכנופיות, במחנות הפליטים בצפון הגדה. אט-אט (או שמא די מהר?) מתפשטת האלימות דרומה. והרשות הפלסטינית? היא פועלת מכוח הסכמי אוסלו שכוננו לחמש שנים ב-1993 – הזיקנה כבר נתנה בה אותותיה. נראה שתש כוחם של שוטריה להילחם למען כלום, או כתחליף לחייליה של המדינה הכובשת. עצירת האלימות הפלסטינית המתחדשת תיפול בעיקרה על צה"ל.
המאבק במעשה הירי של האדם הבודד המוכן למות, או בירי שמבצעות כנופיות, הוא קשה ביותר, ובהכרח מקפלת בחובה נפגעים גם מהצד שלנו. לצערי, כוס התרעלה שלנו לא תמה. אלימות זו עלולה לחצות גם את הקו הירוק, אותו התאמצנו לשכוח, ולהדביק בכנפיה הרעות גם ערים מעורבות בישראל וגם אחרות. הנפגעים יהיו גם אזרחים תמי לב והתמונה הקשה הזאת אינה כוללת זירות איבה נוספות שישראל מתמודדת איתן בו-זמנית.
התמונה הקודרת הזו אינה חזון לעתיד. זו המציאות, גם אם האזרח בת יענה טומן ראשו בחול וממאן לראותה. על ישראל לטפל בה כל עוד היא בשיא כוחה, ולא חלילה מעמדת חולשה. התפקיד להוביל לפתרון מדיני הוא-הוא תפקיד המנהיג. לא הירקן מעבר לרחוב, לא הרופא ולא המורה. המנהיג הוא זה שמזהה את הבעיה האקוטית המהותית, גם כשהאזרח מן השורה רואה בעיקר את מחיר הדלק והקוטג' תרתי משמע.
הפתרון המתחייב הוא להציב מטרה ברורה של השגת הסכם שלום עם הפלסטינים תוך שנה מיום כינון הממשלה הבאה, אם מטרה זו לא תושג – על ישראל להסיג חלק מכוחותיה בגדה חד-צדדית, להפסיק את בניית ההתנחלויות ולהיערך לפינוי חלקן. להביא לקו גבול בינינו לבינם. אחרי 55 שנה הגיע הזמן לשים סוף לכיבוש, לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, ועל מדינת הלאום של העם היהודי השייכת לכל אזרחיה.
טור הדעה פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"
*עו"ד טליה ששון היא נשיאת הקרן לשעבר, חברת הוועד המנהל ויו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה