ג'רי סיינפלד תהה פעם איך זה שכמות האירועים החשובים בכל יום מתאימה בדיוק לגודל העיתון. האינטרנט הוציא את הבדיחה הזאת לפנסיה, אבל ההיגיון שמאחוריה לא השתנה: אמצעי התקשורת נדרשים לברור ולסנן את החדשות ולהגיש לנו את הדברים החשובים ביותר, למרות שברור שזה לא המצב. הרבה יותר משהיא משדרת תמונת מציאות מקיפה ומיידעת את הציבור בנוגע לאירועים המשפיעים על חייו, התקשורת נוטה לספק פרובוקציות וקליקבייטים ומתגמלת את מי שמחולל אותם. רובנו מודעים לכך, משלימים עם הוזלת תקשורת המיינסטרים והתמכרותה לרכילות פוליטית, אבל לפעמים זה לא סתם זול אלא ממש מסוכן.
הדוגמה המובהקת לכך היא הרומן שנרקם בשנים האחרונות בין התקשורת לבין ח"כ איתמר בן גביר. בן גביר, חבר כנסת זוטר ממפלגת אופוזיציה, נטול סמכויות והישגים פרלמנטריים, זוכה לעיסוק וחשיפה לא פרופורציונליים מאז החלה הקריירה הפוליטית שלו. שילוב השטיקים והטריקים המתובלים בגזענות מתלהמת שהוא מציע, מספק לתקשורת את מנת האקשן שהיא זקוקה לה. הגימיקים שלו מוצגים לרוב ללא פרשנות ונקיטת עמדה ברורה מצד המגישים, ואם אפשר לשים אותו ראש בראש מול פוליטיקאי ערבי וליצור סימטריה מזויפת – זו בכלל חגיגה.
על סמך נתוני "יפעת מחקרי מדיה", שפורסמו לפני מספר שבועות על-ידי יוסי ורטר, בשנה שעברה היה בן גביר לפוליטיקאי החמישי במספר הופעותיו התקשורתיות, כשלפניו רק ראשי ממשלה מכהנים וחליפיים בהווה ובעבר. שרים מרכזיים ונבחרי ציבור שהשפעתם על חיינו גדולה לאין שיעור מזו של בן גביר מגרדים בקושי את היקף החשיפה שהח"כ הכהניסט זוכה לה.
את האמירה האחרונה צריך לסייג: אחרי אירועי מאי 2021, לא יהיה מדויק לומר שבן גביר לא משפיע על חיינו. האצבע שהוא מתעקש לתקוע בעיניהם של תושבי שייח' ג'ראח – כולל כיסוי תקשורתי מסביב לשעון וחסינות פרלמנטרית שהופכת אותו למסמר בלי ראש – מאיימת להבעיר את המדינה כמו בפעם שעברה. ובכל זאת, הכוח האלקטורלי שלו ופעילותו הפרלמנטרית זניחים, ודאי ביחס לכמות החשיפה שהוא מקבל. אכן, כפי שכתב ורטר, "את האחריות על הכשרת בן גביר יישא לעד בנימין נתניהו. אבל מי שמפנקת, מטפחת ומאדירה אותו, הרבה מעבר לממדיו הטבעיים, זו תקשורת המיינסטרים".
ואמנם, הפיכת בן גביר לכוכב טלוויזיוני נירמלה את דמותו ואת עמדותיו וסייעה להכניס את ממשיכי הרב כהנא לכנסת. הסיקור של פלישת בן גביר לשייח' ג'ראח מציג אותו כמעין מתחרה בריאליטי, דמות צבעונית ופרובוקטיבית, בלי הקשר ובלי רקע על המתרחש בשכונה. מסגור האירועים כפרק נוסף בסדרת התעלולים של הח"כ השובב פוטר את התקשורת מלהסביר לציבור מה באמת מתרחש בשייח' ג'ראח, מה הוביל למתיחות בה, מדוע משפחות פלסטיניות מפונות מבתיהן ומדוע מתיישבים במקומן מתנחלים יהודים. ובאמת, למה להסתבך עם השתלשלות היסטורית או לתאר איך חוקי המדינה מתירים לגרש תושבי ירושלים מבתיהם רק אם הם ערבים, כשאפשר פשוט להראות את בן גביר עושה בלאגן?
התוצאה היא לא רק הכשרה של פוליטיקאי גזען ואלים אלא של עמדותיו. כשבן גביר מתקבל בזרועות פתוחות בערוצי המיינסטרים, גם תמיכתו בטרנספר, באלימות, בנישול ובסיפוח הופכת מקובלת יותר. כוח המשיכה שלו הוא כזה שכל הימין נע בעקבותיו, והופך את עמדותיו הקיצוניות למיינסטרים. זה לא רק הביקור המחויך של אמיר אוחנה ב"לשכה הפרלמנטרית" שלו. גם עם זכוכית מגדלת יהיה קשה למצוא הבדלים בין בן גביר לחברי הכנסת של הליכוד.
המהירות שבה עמדות ודמויות שוליים הופכות לבנות בית בכל סלון, בשר מבשרה של הציבוריות הישראלית, היא מפחידה ומסוכנת. מספיק לקחת כדוגמה את בצלאל סמוטריץ'. כשרק נבחר לכנסת, הוא נחשב לשוליים הקיצוניים של הימין, לאדם שדעותיו הבלתי נסבלות הפכו אותו למוקצה מחמת מיאוס. שבע שנים אחרי הוא כבר שר לשעבר, ראש מפלגה וחבר כנסת מכובד. כשהקהילה היהודית בבריטניה הוקיעה בשבוע שעבר את ביקורו של סמוטריץ' על רקע העמדות האלה ממש, הדבר נתפס בעיני רבים (כולל כמובן בתקשורת) כעזות מצח מצד המארחים כלפי נבחר ציבור.
בן גביר עובר תהליך דומה. לא ירחק היום עד שגם הוא יהפוך מ"הילד הרע" של הפוליטיקה לדמות רצינית ומכובדת. כדי שזה לא יקרה, כלי התקשורת שרוממו אותו מוכרחים לגלות אחריות, לא להתפתות אחרי כל פרובוקציה ולהחזיר אותו לגודלו הטבעי. אפילו אם הרייטינג יורד.
שתפו את הכתבה