שמונה חודשים לתוך המלחמה, ועל שלטי הרחובות, החשבוניות בסופר והאוטובוסים עדיין מופיעות המילים "ביחד ננצח". הסיסמה הזאת חיממה את הלב בחודשים אוקטובר ונובמבר, אבל עכשיו היא מזכירה, יותר מכל, את ה"שקט יורים" הרע ממלחמת לבנון הראשונה: מנטרה שנועדה להשתיק כל ביקורת על מי שמובילים את המדינה כולה לאסון.
אחדות היא תחושה נהדרת, וכולנו מכירים את הביטוי "בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים", אבל עם כל הכבוד לביטויים שהוצאו מהקשרם, מי שאחראים לחורבן בית שני היו הקנאים והסיקריקים, שלא הבינו את המציאות ואת מגבלות הכוח ודירדרו את העם היהודי לתהום. נדרשו לנו אלפיים שנה להיחלץ מהמשבר ההוא. מי שחושב שאנחנו מחוסנים מהסיקריקים המודרניים, ושמדינות לא קורסות או נעלמות — פשוט מתעלם מהכתובת שעל הקיר.
הבעיה שעמה ישראל מתמודדת היא לא מחסור באחדות לנוכח האיום החיצוני. כפי שראינו, החברה הישראלית כולה התגייסה למלחמה אחרי 7 באוקטובר, וחמאס, עם כל רצחנותו המחליאה, הוא לא איום קיומי. הבעיה טמונה בכוח הלא פרופורציונלי שבידי קבוצה קנאית וקיצונית, שגוררת את המדינה כולה לאסון. בגלל הקבוצה הזאת המשבר הצבאי יכול להפוך לחורבן. בהתאם, הפתרון הוא לא לחבק את המשיחיים והפונדמנטליסטים כל הדרך למטה, אלא להתמודד עמם.
במקום ה"ביחד ננצח" המזויף צריך לומר דברים ברורים: תנועת ההתנחלות ורבים מנציגיה הפוליטיים — אלה שבאים מהשוליים הקיצוניים וההזויים ביותר — הם כוח משיחי ופונדמנטליסטי, שמקדש את האדמה והדת על חשבון החיים. הם בזים לפרט, לזכויותיו ולרצונותיו, וסבורים שהם מייצגים איזו אמת עליונה בדבר הייעוד של האומה כולה. מנהיגי המתנחלים רואים בקורבנות רע הכרחי בדרך להגשמת הזיות מסוכנות, שטופחו במערכת חינוך שהלכה ונהפכה ליותר ויותר דתית וקיצונית, על רקע מציאות של אפרטהייד גזעני בשטחים.
היעד של נתניהו בעזה כפוף לרצון של בן גביר: כיבוש, מינהל אזרחי הנוגש בפלסטינים, יישוב יהודים וגירוש ערבים. צילום: יונתן זינדל/פלאש90
אין טעם לפרט פה את כל האסונות שהתוכניות שלהם עוד ימיטו על ישראל. הם מתחוללים לנגד עינינו כבר כעת: התמשכות המלחמה, מאות הרוגים נוספים, מות החטופים, הבידוד הבינלאומי, הרעב בעזה וחזיתות נוספות שייפתחו — אלה רק המחירים הצפויים; ברור שצפויות תסבוכות נוספות. אפי איתם הודיע באחרונה שהמלחמה תימשך שלוש שנים. אני תוהה אם כל ההורים של החיילים המשרתים בסדיר, כל המילואימניקים וכל משפחותיהם של תלמידי התיכון המועמדים לגיוס כבר הבינו את משמעות הדברים ואת המחיר שכולנו נשלם בעטיים.
הכוונות הטובות של המרכז, שמטשטש את המחלוקת ומחפש את המאחד, הופכות לדלק שמאיץ את תהליך החורבן. התשובה לא יכולה להיות "ביחד ננצח". אנחנו לא יכולים לחבק את אלה שרוצים לחסל את ישראל שאנחנו מכירים. התשובה חייבת להיות מאבק דמוקרטי בכוחות המסוכנים, האנטי־ליברליים והמשיחיים שהשתלטו על עמדות הכוח בהנהגת המדינה. אגב, ממילא אין בצד השני אף אחד שמאמין ב"ביחד" הזה. הימין הקיצוני לא הפסיק לרגע לרדוף את כל מי שמתנגד לו, כולל משפחות החטופים. ה"ביחד" מתקיים כבר מזמן במעמד צד אחד בלבד.
מספר הנופלים מקרב המתנחלים גדול, ואין הבדל בין הכאב של הורים מעפרה לזה של הורים מתל אביב. בניגוד לחרדים, המתנחלים והימין הדתי מוכנים לשלם בדם על מימוש האידיאולוגיה שלהם. אבל זה לא הופך אותם לצודקים יותר או למסוכנים פחות. אי אפשר להצדיק את הפיכתה של ישראל למדינה משיחית ומבודדת, שנתונה במלחמה מתמדת עם שכנותיה ועם נתיני המשטר הצבאי שלה, בשם הנופלים מההתנחלויות. וזה בדיוק הכיוון שאליו הסיקריקים היהודים גוררים אותנו.
המשבר הישראלי לא הסתיים ב–8 באוקטובר. להיפך. אנחנו מצויים כעת בתקופה מסוכנת יותר, מפני שהימין הקיצוני רואה במלחמה הזדמנות להגשמת מטרותיו. אי אפשר להמשיך ולעצום עיניים לנוכח הסכנה הזאת. אסור להתמכר לסם ההרגעה של האחדות. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הם כיום מנהיגי הימין בפועל; עמם אין לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו שום "ביחד", ואין "קודם ננצח". זמנה של החברה הישראלית אוזל. זה הרגע למחלוקת. זה הרגע למאבק.
הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ"
שתפו את הכתבה