בשיח הציבורי הישראלי מוצג משבר הדיור כמשבר לאומי, שממנו סובלים כל חלקי החברה בצורה שווה, והשלכותיו ניכרות בכל חלקי הארץ בצורה זהה. מסגור זה מניח כי זהו משבר אחד הנובע משילוב של גורמים כלכליים: הצטמקות ההיצע לעומת הביקוש הממאיר לדירות במרכז; העלייה המתמשכת של ההחזר החודשי למשכנתא כתוצאה מעליית הריבית; היעדר מנגנוני שכירות ארוכת טווח; ומיעוט המכרזים לבנייה על קרקעות מדינה.
מסגור זה רחוק מלשקף את פני הדברים בחברה הערבית. הצעירים הערבים לא נוהרים לקנות דירות בתל אביב והסביבה, רוב משקי הבית בחברה הערבית בכלל לא זכאים למשכנתא, ואם מצאת מי שישכיר לך דירה לא תתחיל להתווכח איתו על המחיר. בכל הקשור לקרקעות מדינה — הן כמעט שלא קיימות בגבולות היישובים הערביים, אלא בתור יערות קק"ל שנועדו לסמן את הגבול. מציאות זו מוכיחה כי אין זה משבר לאומי אחד, אלא שני משברי דיור. האחד, היהודי, נמצא על במת השיח, והשני, הערבי, נותר רחוק מהעין.
ההנחה שלפיה משבר הדיור הוא משבר לאומי כלל־חברתי מביאה את רשויות המדינה לקדם פתרונות דיור בחברה הערבית דרך "העתק הדבק" של תוכניות המקודמות ביישובים היהודיים, תוך התעלמות מוחלטת מהמאפיינים המיוחדים של החברה הערבית. כך, תוכניות אלה נידונות לכישלון עוד מההתחלה, והאזרח הערבי ימשיך לעמוד בפני שוקת שבורה.
בחברה הערבית כיום, השאלה "איפה יגורו הילדים?" מתעוררת כבר במחלקת היולדות בבית החולים. לצד השמחה על בואם של יורשי העצר, מתחילה הדאגה איפה הם יגורו בעוד שלושה עשורים, כשירצו גם הם להקים בית. התשובה לשאלה זו קשה במיוחד ל–50% מהאוכלוסייה הערבית שחיה מתחת לקו העוני. במובן הזה, מצוקת הדיור בחברה הערבית היא בבחינת משבר בין דורי המתגלגל מאז הקמתה של המדינה.
במשך השנים התפתחו היישובים הערביים על שארית הקרקע הפרטית שנותרה בידי התושבים, בצל מדיניות ההפקעה והניכוס שליוותה את המדינה מראשיתה, ללא תכנון מתארי או השקעה בפיתוח תשתיות. מציאות זו הביאה להתפתחות דפוסי בנייה שנועדו בעיקר לענות על צורכי הדיור. המרקם הבנוי שצמח מתוך אילוץ, על רקע המחסור החמור בקרקעות ובהתחשב במדיניות התכנונית המגבילה, הביא ליצירתן של שכונות בטון, שאין בהן מקום לשטח ירוק פתוח, כמו גינה ציבורית או טיילת להליכה, ומדרכה בטוחה היא פריבילגיה ששמורה למעטים בלבד.
לצד זאת, צמצום שטחי התעסוקה והמסחר ודלילות ההכנסות מארנונה עסקית ברשויות הערביות הביא ליצירתן של עיירות שינה שמתרוקנות בבוקר ורחובותיהן שוממים בערב. כך קורה שהרשויות הערביות רובצות בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי ותושביהן נאלצים לצאת לחפש תעסוקה מחוץ ליישוב.
לא רק משבר הדיור נפרד — גם המערכת הבנקאית נפרדת. כמענה למצוקת האשראי והמדיניות המפלה של המוסדות הבנקאיים, התפתח לאורך השנים בחברה הערבית נוהג חברתי שנועד לספק רשת תמיכה כלכלית לזוגות צעירים שרוצים להשיג קורת גג. לפי הנוהג, בניית בית מתבצעת במאמץ כלכלי משותף של בני המשפחה הגרעינית, וכל אחד תורם מהחסכונות הפרטיים או נוטל על עצמו הלוואה קטנה על מנת לסייע לזוג המיועד במרוץ אחרי דירה. מנהג זה סיפק פתרון חלקי לאורך השנים, אך הוא הביא ליצירת תלות כלכלית ארוכת שנים בבני המשפחה ולהטלת מעמסה כלכלית כבדה על גבם, המשמרת אותם בתוך מעגל העוני לשנים רבות.
עו"ד אמל עוראבי. צילום: Maya alleruzzo
בעשור האחרון, על רקע היחלשותם של מנגנונים חברתיים אלו, צמחה מערכת בנקאית מקבילה של הלוואות בשוק האפור, המנוהלת בידי גורמים עברייניים שמתחזקים והולכים ברחוב הערבי.
זוגות צעירים בעלי השכלה, המעוניינים באיכות חיים והזדמנויות תעסוקה, נאלצים לחפש חלופות דיור בהישג יד בערים יהודיות ומעורבות סמוכות. תופעה זו, שממדיה גדלים והולכים, נתקלת בהתנגדות חריפה מצד חלק מהתושבים היהודים והפוליטיקאים המקומיים, המוחים נגד כניסת אזרחים ערבים ליישובים שלהם, ותומכים בשימור משטר ההפרדה שהתפתח עד היום. ומה עושה הממשלה במענה לאותה הפרדה? מקדמת תיקון חוק להרחבת תחולתו של חוק ועדות קבלה, כדי לאפשר לעוד יישובים לסרב לקבלת ערבים תחת האצטלה של חוסר התאמה למרקם החברתי.
כך, המרוץ לדירה של הצעירים הערבים רצוף במכשולים של מדיניות תכנון מפלה, המייעדת אותם להיות עברייני בנייה בעל כורחם, או מהגרים בלתי־רצויים בארצם. במקביל, מכונות התעמולה שוקדות על הצגתם כבעלי נטייה גנטית להתפרעות, לבנייה בלתי־חוקית ולהתחמקות מתשלום מסים. בפעם הבאה שבה אתם שומעים על המשבר הלאומי, כדאי לעצור ולשאול על איזה משבר בדיוק מדובר.
עו"ד אמל עורבי הוא בעל תואר שני בתכנון ערים, ומנהל תקשורת ערבית בקרן החדשה לישראל
הכתבה התפרסמה לראשונה בדה מרקר
שתפו את הכתבה