הצגת המועמדות של השופט יוסף אלרון לנשיאות בית המשפט העליון היא נקיטת עמדה בחוקי ההפיכה המשפטית־המשטרית. שינוי שיטת הסניוריטי עומד בלב ההפיכה. השיטה היא החוצצת בין שופטי בית המשפט העליון לבין הפוליטיקאים, מהקואליציה והאופוזיציה גם יחד. אם תבוטל, יכריעו הפולטיקאים מי ייבחר לנשיאות בית המשפט העליון. התוצאה תהיה לא רק תחרות שלילית בין השופטים, אלא מעורבות של הדרג הפוליטי בניהול בית המשפט מתוכו, וחשש ששופטים ייחשדו, לפחות בעיני הציבור, בריצוי הפוליטיקאים כדי להיבחר לתפקיד. יש בכך כדי לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון ומערכת המשפט כולה.
יש טוענים, שזכותו של אלרון להתמודד לתפקיד. ככה זה בדמוקרטיה, ולכן אין לתקוף אותו. אלא שהם מתעלמים מהיבט עיקרי: בשאיפתו להתקדם הוא מנפץ את המנהג החוקתי שכל שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם כיבדו. כולם הסכימו לסייג את רצונם האישי מחמת משהו חשוב יותר בעיניהם: הרצון להגן על בית המשפט העליון ועל עצמאותו.
העתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בעניין ביטול עילת הסבירות יחייבו דיון בחקיקה זו הן בקונטקסט הצר שלה, והן בזה הרחב. הקונטקסט הצר הוא העובדה שהיא מחריגה מביקורת שיפוטית החלטות ממשלה הלוקות בחוסר סבירות קיצוני. דמוקרטיה מחייבת החלטות סבירות. חוסר סבירות קיצוני בלא ביקורת שיפוטית הוא מאפיין של דיקטטורה. אך אסור לבית המשפט בדונו בחקיקה זו להתעלם משיבוצה על ידי שר המשפטים, במפורש ובהצהרה לציבור, בתוך שלל חוקים שנועדו לאותה מטרה: להסיר מהממשלה וראשה כל ביקורת שיפוטית וכל מגבלה על כוחו וכוח הכנסת. בליץ החקיקה שהממשלה החלה בו עומד לנגד עינינו ולנגד עיני המחאה שפרצה בעקבותיו, ויש לראות את ביטול עילת הסבירות בתוך הקונטקסט הרחב הזה.
"מינוי בידי פוליטיקאים תמיד לוקח בחשבון שיקולים זרים". צילום: אריק מרמור / פלאש 90
מי שמבקש לנפץ את שיטת הסניוריטי, תומך בהפיכה. וכך הצטרף השופט אלרון, לפחות בפועל, לצד הממשלה והכנסת. כוחות אלה הם הצד שנגדו הוגשו העתירות לעניין ביטול עילת הסבירות.
לכל שופט בבית המשפט יש עמדות משלו, והציבור אינו חשוף למחשבותיו, אלא אם כן הוא מביע אותן בפסקי הדין שלו. אך לכל שופט המביע עמדה כלשהי אין אינטרס אישי שעומד בבסיס עמדתו. לאלרון יש אינטרס אישי, שחשף ברבים. יש לו אינטרס שהחוק בנוגע לבחירת שופטים ישונה, כי סיכוייו להתמנות על פי החוק הנוכחי ועל פי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כיום הוא נמוך. שינוי החוק עם שליטה גוברת לפוליטיקאים מגבירים מאוד את סיכוייו.
הואיל והשופט אלרון נגוע בנקיטת עמדה, ולנוכח זאת איבד את האובייקטיביות הנדרשת משופט, אין הוא יכול לשבת בהרכבים אלה.
יש הטוענים, שגם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הציגה עמדה בנאומה עקב הצהרות שר המשפטים בינואר בעניין חוקי ההפיכה המשטרית. על כך יש להשיב, שחיות הציגה עמדה חיונית כדי להסיר מכשול מפני עיוור מפני הממשלה והכנסת, ולפיה תוכנית ההפיכה נחזית להיות פוגעת באופן קיצוני בדמוקרטיה הישראלית. תפקיד הנשיאה הוא לשמור אמונים למגילת העצמאות של ישראל ולחקיקת היסוד שלה. בליץ החקיקה שהציג השר יריב לוין פגע באופן ישיר, חד משמעי ובוטה בערכי המדינה. לחיות לא היה ואין גם היום כל אינטרס אישי בעמדתה הערכית הזאת.
לעומתה אלרון העדיף אינטרס אישי על פני המחויבות לנוהג חוקתי של ישראל זה 75 שנה. מי שיש לו אינטרס אישי בתוצאה, אינו יכול להיות בתפקיד השופט באותו עניין.
אני מניחה שאלרון חשף את כוונותיו לציבור עתה — עוד לפני שהכנסת חוקקה את חוק בחירת השופטים החדש ברוח ההפיכה — מפני שנבחר על ידי הנשיאה חיות לשבת בהרכב העתירה שהגיש יאיר לפיד לכינוס הוועדה לבחירת שופטים על פי החוק הקיים, כינוס שלוין שולל אותו עד שיביא לשינוי החוק. שיבוצו להרכב זה העמיד אותו לפני קושי, שכן אם לא היה מגלה את אוזן הציבור עתה על כוונתו להתמודד לנשיאות בית המשפט העליון, היתה נטענת נגדו הטענה בעתיד — כשהיה מעמיד את עצמו לבחירה — שהיה נגוע בניגוד עניינים עת ישב באותה עתירה.
לכן נאלץ למעשה, כך אני מעריכה, להוציא את מכתבו. משחשף אלרון את עמדתו, עליו להסיק את התוצאה שלה, והיא, שכל חקיקת הפיכה שנהפכת מושא לעתירה לבג"ץ — הוא לא יוכל לשבת בה.
כולי תקווה, שהשופט אלרון יגיע למסקנה זו בעצמו, ובכך יכבד את עצמו ואת המוסד שהוא נמנה עמו. אך אם אני טועה בהערכתי זו, על חיות להעמידו בפני עובדה בעניין הזה.
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
עו"ד טליה ששון היא נשיאת הקרן החדשה לישראל לשעבר ויו"ר המועצה הציבורית של הקרן בהווה
שתפו את הכתבה