מחאת "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו" קמה ב-2019, כששר החינוך דאז רפי פרץ חבר לאיתמר בן גביר לריצה משותפת בבחירות. כשהתפרסמה התמונה המחוייכת של השניים לוחצים יד, הרגשתי שאת הילדים שלי אני לא יכולה לשלוח ככה סתם למערכת חינוך שנותנת לגיטימציה לכהניזם, כאילו לא קרה כלום.
אז קמנו, קבוצה של אימהות מודאגות ונחושות להגן על הילדים שלנו מפני הערכים שבן גביר וחבריו מייצגים. התחלנו ברשתות החברתיות באופן שהפך ויראלי, ומהר מאוד זלג לעולם האמיתי – תלינו דגלים שחורים בעשרות בתי ספר בכל רחבי הארץ, שלחנו למורות ולמורים מערכי שיעור, תלינו בכיתות פוסטרים של חוק חינוך ממלכתי, פרסמנו גילוי דעת של אנשי חינוך שמתחייבים לא להכניס את הערכים האלו לכיתות שלהם.
אח"כ היו בחירות, ועוד בחירות ועוד…
והנה אנחנו כאן. לפני 3 שנים כשהתחלנו את מחאת ההורים הזו, לא העלינו על דעתנו שמהר כל כך הערכים האלו יחדרו ללב המיינסטרים, ושהאנשים שמקדמים אותם יקבלו כל כך הרבה כוח פוליטי ויאיימו בצורה מובהקת ומיידית כל כך על דברים שאז עוד נראו לנו מובנים מאליהם.
לפני מספר שבועות, כשניתנו סמכויות חינוך לאבי מעוז, המחאה התעוררה מחדש, בעוצמה רבה. תוך ימים ספורים צמחנו מכמה מאות הורים בקבוצת הוואטסאפ שלנו, לכ-5,000 איש. כולן מודאגות ומודאגים מאוד, ונכונות ונכונים לפעול.
ברור לנו שימים קשוחים לפנינו. כבר רואים בשטח: שי גליק שמלשין על כל מפגש עם פורום המשפחות השכולות, בריונים כמו רן כרמי בוזגלו תוקפים את הנהלת בית ספר שמעיזה לקדם מפגש עם ארגון שלא מוצא חן בעיניהם. מקארתיזם, סתימת פיות, הזרמת תכנים לאומניים או של עליונות יהודית (עוד יותר ממה שיש היום) לתוך הכיתות. וגם – צנזורה עצמית. אסור שנמעיט בערך האיומים שבפנינו.
נשאלתי, אז מה צריך לעשות עכשיו.
אז קודם כל – להישאר ערניים. לא להירדם שוב. ועכשיו כשאנחנו ערות וערים – להיות מעורבים, לקחת אחריות. להתארגן ולבנות כוח.
לבנות קבוצות מקומיות, להתחיל מלאסוף כמה הורים שמרגישים כמונו בקבוצת וואטסאפ. ביחד תמיד יותר קל מאשר לבד.
ואז להתחיל לפעול: עם הנהגות הורים מקומיות, עם צוות בית הספר וההנהלה, עם עיריות ומועצות מקומיות.
"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי" – מרגרט מיד
יש הרבה דברים שאפשר לעשות:
- לתת גב למורים ומנהלים אמיצים – לשלוח מילה טובה של חיזוק כשהם פועלים באומץ נגד רוחות הזמן. למשל – לחזק את המנהלות והמנהלים שתלו בפתח בית הספר פוסטר של חוק חינוך ממלכתי; לחזק מנהלים כמו זאב דגני שהוציא את תלמידיו לשעת חינוך לדמוקרטיה ביום השבעת הממשלה. לעמוד לצידם בסולידריות אם הם מותקפים.
. - אפשר לדרבן את בית הספר לחנך להומניזם ולחשיבה ביקורתית. לשלוח להם הצעות לתכנים ופעילויות, יש הרבה דברים רלוונטיים – של האגודה לזכויות האזרח, של אידיאה ועוד. למשל להציע להם לתלות בכיתות מפה עם הקו הירוק, כמו שעשו בתי ספר רבים בתל-אביב בעידוד העירייה.
. - לארגן מפגשים מחוץ לבית הספר. הבן שלי היה לא מזמן בחוג בית של שוברים שתיקה שארגנו להם בחבר'ה. היה ערב מאוד מרגש וחשוב של מפגש עם המציאות של הכיבוש, שהילדים שלנו לא פוגשים בכלל עד הצבא. אסור לשתף פעולה עם דה-לגיטימציה של ארגוני חברה אזרחית חשובים, וחשוב להפיץ אמת מול השקרים, כמו במקרה של הרדיפה של פורום המשפחות השכולות.
. - לעמוד על המשמר. לא לאפשר לערכים של הכהניזם והגזענות להיכנס לכיתות. לפקוח עין – אילו עמותות מארגנות את הטיולים של הילדים? מי מעביר להם שיעורי תל"ן? אפשר לדרוש מבית הספר רשימה ולוודא שזה עולה בקנה אחד עם הערכים שלנו.
. - ברמה המוניציפלית – אפשר לבנות כוח מוניציפלי מלמטה, לקראת הבחירות המקומיות, כוח שמקדם מועמדים ששמים את ההגנה על החינוך ההומניסטי בראש סדר העדיפויות שלהם.
וכמובן – להצטרף לקבוצת הוואטסאפ של מאבק ההורים שלנו. הדוגמאות שנתתי ועוד רעיונות והצעות לפעולה מחכים לכןם.
מרגרט מיד אמרה: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי".
וכשפועלות יחד – יש הצלחות. הנה, ממש מהימים האחרונים – בעקבות מחאה מקומית של הורים בעמק חפר – משרד החינוך הקפיא הפעלת תיכון חילוני בידי עמותה דתית; הורה לילדה בתיכון הצליח להביא לביטול טיול כיתתי לעיר דוד של עמותת אלע"ד, שקשורה לאבי מעוז.
ומשפט לסיום: בואו נזכור שהאיומים הם על כולנו. הם לא רק על החינוך הממלכתי, הם על כל מערכות החינוך בארץ (אזכיר את הסיפור קורע הלב של הילד הטרנסג'נדר מבית ספר ממלכתי דתי בגבעת שמואל, אגב יש נציגים מבית הספר שלו בקבוצות שלנו והם ביקשו להפיץ עצומת תמיכה בילד לא מזמן).
אתמול צעדנו ברחובות עשרות אלפי אנשים, יהודים וערבים, נשים וגברים, סטרייטים ולהט"בים, ילדים, בין הצועדים המוני הורים וגם אנשי חינוך. המאבקים קשורים זה לזה. נצטרך למצוא אלף דרכים יצירתיות להיאבק – ברחובות, בבתי הספר, בכל מקום. ואם לא נצליח לעשות זאת יחד – ניכשל. אבל בואו נתארגן ונבנה כוח, כדי שנצליח. סליחה על הקלישאה – זה העתיד של הילדים שלנו.
*תמי יקירה היא נציגת מחאת ההורים ומארגנת לשינוי חברתי בתחום זכויות אדם ודמוקרטיה בשתיל מבית הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה