יוקר המחיה שוב נמצא על סדר היום ומעורר כעס רב. מחירי מוצרי יסוד עומדים לעלות בצורה חדה והציבור מודאג – ובצדק. זאת לא רק הפסטה: גם החשמל, הדלק והארנונה מתייקרים ויעלו לכל משפחה עוד 5,000 שקלים בשנה, בעוד ששכר המינימום לא התעדכן כבר ארבע שנים. החיים כאן יקרים, וכל הידוק נוסף של החגורה מורגש היטב, וזה עוד לפני שדיברנו על הקורונה שהוסיפה שמן למדורה והפכה את הביטחון הכלכלי של רבים מאיתנו לרופף מתמיד.
זה לא מקרי שמדורי הצרכנות בטלוויזיה נעשו פופולריים מאי פעם ומגיעים עד לכנסת. השיח הצרכני תפס לחלוטין את מקומו של השיח הכלכלי, גם מצד הממשלה. שר האוצר ליברמן שולח מכתבים ומנהל משא ומתן עם חברות המזון, במקום לגבש בעצמו מדיניות כלכלית שתשרת את האזרחים ותתמודד עם צרכי השעה. נראה שיותר נוח לו לעשות שריר מול חברות המזון מאשר להשתמש בסמכותו כדי לדאוג לציבור.
בקצה השני של הדיון הציבורי מתנהל שיח חשוב על העלאת שכר המינימום. תנועת “עומדים ביחד” יצאה ביוזמה חשובה מאוד שקוראת להעלות את שכר המינימום ל-40 ש”ח לשעה – הרבה יותר ממה שהאוצר מוכן כרגע לתת. המתנגדים מאיימים שהעלאת שכר המינימום תביא לפיטורים, לאינפלציה ולהתייקרות נוספת, אבל ההיסטוריה מראה שזה לא נכון.
האוכלוסיות השקופות, שספגו את הפגיעה הכי קשה ממשבר הקורונה, נותרות כיום ללא מענה. על כך מצביעים חד משמעית ניירות העמדה המקצועיים של “צוותי המומחים של המשבר“. קשישים, לדוגמה, שחיים מקצבת זיקנה שלא מספיקה כדי להתמודד עם יוקר המחיה, תלמידים בדואים, ערבים וחרדים שלא מחזיקים מחשב ולא יכולים ללמוד מרחוק. כל אלה מרגישים את עליות המיסים ואת ההתייקרויות המחירים, אבל לא את המענה של המדינה. מחאת הצרכנים היא חשובה וראויה, אבל מאבק בהתייקרות הוא לא תחליף לדרישה לצמצום פערים.
זה הזמן לדרוש העלאה בשכר המינימום, דיור בר השגה, גישה למחשב וחיבור לאינטרנט לכולם – רשת ביטחון סוציאלי לעובדים ועובדות ממעמד בינוני-נמוך.
ישראל היא מדינה קטנה ועשירה, אפשר היה לנצל את משבר הקורונה – שהציף רבים מהחוליים של החברה הישראלית – לתיקון שלהם ולצמצום פערים.
רק לאחרונה ציינו עשור למחאת האוהלים, מחאה שהיה לה פוטנציאל גדול לשנות את הדיון הציבורי על חברה וכלכלה. היא ניסתה לעשות זאת באמצעות שיח צרכני, ולא הצליחה להביא לשינוי יסודי. המרוויח הגדול ממנה, בסופו של דבר, היה יאיר לפיד, שנכנס לפוליטיקה כששאל “איפה הכסף”. עשר שנים מאוחר יותר הוא כבר ראש הממשלה החליפי והאיש הכי חזק בממשלה.
זו ממשלה מעורבבת ומגוונת, אבל בכל מה שקשור למדיניות כלכלית – הימין הוא זה שמכתיב את הקו. זה לא אומר שמותר לה להסיר אחריות.
רק לאחרונה אמר שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, שממש לא נחשב לשופט שמאלני, ש”‘היד הנעלמה’ אינה יכולה להאכיל פעוט, לחנכו ולספק לו את צרכי היומיום” – אבל המדינה כן, וזה תפקידה. משבר הקורונה גורם לממשלות בכל העולם לשנות גישה אחרי שנים של מדיניות נאו-ליברלית. לא מעט ממשלות שנחשבות לימניות מרחיבות את ההשקעה באזרחים. אפשר לקרוא במגזין “תלם” האחרון על כמה דוגמאות טובות למה שהמדינה יכולה לעשות למען האזרחים שלה.
הגיע הזמן שגם הממשלה שלנו תיתן תשובה טובה לשאלה ששאל יאיר לפיד לפני עשר שנים.
שתפו את הכתבה