לפני כמעט עשור “ישראל חופשית”, תנועה חברתית קטנה למען הפרדת הדת מהמדינה וסדר יום פלורליסטי וליברלי, החלה להציב בסדר היום הציבורי את הדרישה להפעלת תחבורה הציבורית בשבת. המאבק, שהשתתפתי בו כמנכ”ל התנועה, נתקל בהרמת גבה מצד מי שראו בו עניין שולי וקטן, ובעיקר מאבק הזוי וחסר סיכוי – בכל זאת, אנחנו חיים במדינה שבה הדבר היחיד שיותר קדוש מהשבת הוא הסטטוס קוו. אפילו אנחנו הרגשנו כמי שנאבקים בטחנות רוח כשיצאנו לרחובות עם שלטים אדומים ועליהם הכתובת “מחכה לאוטובוס בשבת”. העוברים והשבים לא הצליחו להסתיר את הגיחוך והתימהון. “אופטימי, נחמד, לא יקרה”, נכתב בתגובה לסרטון ביוטיוב שמתעד את אחד המבצעים האלה, לפני שבע שנים.
אבל שבע שנים אחרי, הבלתי ייאמן קרה. ה-23 בנובמבר 2019 ייזכר כשבת הראשונה שבה תושבי המרכז נהנו מתחבורה ציבורית, וכבר אפשר להכריז עליה כהצלחה גדולה. עבור רבים בציבור הליברלי בישראל שהתרגלו לתבוסות, למאבקים שנידונו מראש לכישלון ולתחושה של חוסר יכולת לעצב את חייהם, מדובר בלא פחות מרעם משמח מאוד ביום בהיר. אבל יש פה גם לקח חשוב מאוד שהציבור הזה יכול ללמוד, על איך לפעמים אפשר גם לנצח במאבקים.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית.
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
האמת היא שלא רק חיכינו לאוטובוס. המאבק למען הפעלת תחבורה ציבורית בשבת התבסס מראשיתו על אסטרטגיה פרגמטית, כזו שמחפשת לשנות את המציאות לאט לאט, בהדרגה ובעזרת יוזמות בשטח ופתרונות מעשיים, גם אם הם מקומיים או זמניים. הפעלה של קווי שבת מצומצמים על ידי עמותות פרטיות עזרה ליצור מציאות חדשה. היא הראתה שהסטטוס קוו הוא לא גזירת גורל ושדברים יכולים להיראות גם אחרת – גם לציבור הליברלי וגם למקבלי ההחלטות שלא יכלו להתעלם יותר מהדרישה. לא פחות חשוב מכך, המאבק הוכיח שלאזרח הקטן יש עוד דרכים לא פחות אפקטיביות להשתתף במציאות הפוליטית חוץ מלהצביע בבחירות כל כמה שנים (או חודשים) ולהחזיק שלט בהפגנות. לפעמים מספיק למלא מיניבוס אחד כדי לשלוח מסר שיורגש בכל הארץ. בהקשר הזה (ורק בהקשר הזה), לא יזיק לאמץ את הגישה הפרקטית שמזוהה בעיקר עם המחנה הנגדי – לקבוע עובדות בשטח, בהדרגה ובנחישות. עוד דונם ועוד עז, או אם תרצו, עוד מיניבוס בשבת ועוד חתונה אלטרנטיבית. המציאות כבר תתיישר.
חייבים להודות בהגינות שמדובר בגישה שהמחנה הליברלי אינו מורגל בה. קל להסתכל כלפי מעלה, אל האחראים, ולצפות שהישועה תבוא מהם. עם כל הצער שבדבר, לפעמים קל עוד יותר להתרגל לייאוש, לריטואל שיחות הסלון שחוזר על עצמו פעם אחר פעם בשינויי נוסח מינימליים: הכל רק הולך ומידרדר, הגזענות הולכת ומעמיקה, המדינה נעשית יותר דתית ופחות דמוקרטית, השלום הולך ומתרחק וכל שינוי לא נראה באופק. אבל למרבה הפרדוקס, מהפכת התחבורה הציבורית בשבת, שנמצאת רק בשלביה הראשונים, מתרחשת כשבשלטון נמצאת הממשלה הימנית והדתית ביותר אי פעם. המאבק נושא פרי לא בגללה, כמובן, אלא למרותה.
מה אפשר ללמוד מזה? שהמציאות הישראלית יותר מורכבת ממה שנדמה, שמתרחשים בה כל הזמן תהליכים מנוגדים: דווקא כשהשלטון הולך ונעשה יותר ויותר דתי, הדרישה להפרדת הדת מהמדינה חזקה ורחבה מאי פעם; דווקא עכשיו כשהגזענות נגד האזרחים הערביים בוטה וחסרת בושה יותר מתמיד, הציבור הערבי מביע נכונות גדולה להיות שותף לעיצוב חייו המפלגות הערביות מקבלות תפקיד מרכזי במשחק הפוליטי הארצי. לא הכל שחור-לבן. למעשה, שום דבר הוא לא שחור-לבן. השינויים הם הדרגתיים וסמויים מהעין, ומפעם לפעם הם עולים מעל פני השטח ומפתיעים את כולנו. מישהו היה יכול לצפות לפני כמה שנים את התמיכה הציבורית הרחבה בזכויות להט”ב, בנישואים אזרחיים, בלגלזיציה לקנאביס?
המשמעות היא שלא רק שלהתלונן על המצב לא ישפר אותו – לא פעם מתברר שתחושת הייאוש וחוסר האונים אינה מבוססת על המציאות. הרמת הידיים היא נבואה שמגשימה את עצמה. לכן, הבחירה להמשיך לעבוד ולהציב אלטרנטיבה ברורה למצב הנראה בשטח היא תמיד בחירה נכונה. מהפכת התחבורה הציבורית בשבת מלמדת אותנו שיכולת השינוי שלנו יותר גדולה ממה שחשבנו. את ההזדמנויות אפשר וצריך ליצור בעצמנו, להתחיל בקטן ולקבוע עובדות. לפעמים, בלי ששמים לב, זה פשוט עובד. לא צריך לחכות לאוטובוס. צריך להביא אותו בעצמנו.
שתפו את הכתבה