בחודש שעבר הסתבך ח”כ יאיר גולן כשטען כי משבר האקלים הוא סוגיה אזוטרית שלא צריכה לעמוד בראש סדר היום של מרצ. במהרה תקפו פעילים וארגוני סביבה את גולן על קלות הראש שהפגין ביחס למה שנתפס באופן גורף בידי מנהיגים וממשלות ברחבי העולם כאסון החמור ביותר שהאנושות מתמודדת איתו בעידן הנוכחי.
על רקע המתקפה, אפשר היה לחשוב לרגע שהשמאל הישראלי מאוחד במאבק במשבר, אבל גולן בסך הכל ביטא בקול רם את מה שרבים במחנה השמאל כנראה חושבים וחוששים לומר: למרות המודעות הגוברת להשלכותיו של משבר האקלים על חיינו, רוב השמאל הישראלי – למעט כמה יוצאי דופן – רואה גם הוא בעיסוק במשבר האקלים עניין פריבילגי או אזוטרי שאין לו מקום בשיח הפוליטי.
כמובן, אין משמעות הדברים שלא מדובר בסוגיה פוליטית. להפך: המשבר הוא כיום הסיבה הטובה ביותר – וגם הדחופה ביותר – למהפכה בפוליטיקה כפי שהכרנו אותה עד היום.
העניים ראשונים להיפגע
המדיניות הניאו־ליברלית שננקטה בעשורים האחרונים מוכיחה כי התמודדות אפקטיבית עם המשבר כרוכה באופן בלתי נמנע ברגולציה מהותית יותר, בהגבלה של השוק החופשי, בהפחתה ניכרת של הצריכה וגם בניסוח מחדש של העקרונות והמדדים שעומדים ביסוד הכלכלה העולמית כמו תוצר או צמיחה.
מחוץ לישראל הפכו השיח על משבר האקלים והדרכים להתמודד איתו לחלק בלתי נפרד מהמחשבה הכלכלית־חברתית של השמאל. ההבנה הברורה היא שאין דרך להיות חברתי או סוציאל־דמוקרט בלי להיות סביבתי; ואין שום דרך להתמודד עם אי־ השוויון המקצין בעולם ובישראל בלי להילחם במשבר האקלים.
בעיקר, צריך להבין שכדי להתמודד עם משבר האקלים עלינו לזנוח את חיינו כפי שהכרנו אותם עד כה, וזה לא קל. אי אפשר להמשיך ביד אחת לקנות עשרות מוצרים זולים בעלי־אקספרס וביד שניה לשתות מילקשייק בקשית מחומר מתכלה. דרושה מהפכה והבנה ברורה של המחירים שהעולם והאנושות משלמים על שימור סגנון החיים שלנו.
האחריות הזו מוטלת, קודם כל, על הממשלות. כאשר סוללים עוד ועוד כבישים ומשקיעים פחות מדי בתחבורה ציבורית, לא רק שממשיכים לפגוע בסביבה ובאוויר שאנחנו נושמים, אלא גם מגדילים את האי־שוויון – מי שיש לו רכב פרטי או של מקום העבודה, ימשיך לנסוע ברכב פרטי. מי שאין לו – ייאלץ לנסוע בתחבורה
ציבורית לא מספיק יעילה וזולה. אם כך, למה שמי שמזהם יותר, כולל מיליונרים בעלי מטוסים פרטיים, לא ישלם יותר? אולי הגיע הזמן לדבר על מס עושר, כקנס על הפגיעה באי־השוויון?
חברתית, הראשונות להיפגע ממשבר האקלים הן אוכלוסיות מוחלשות כמו עניים, קשישים, נשים ומיעוטים. המשבר מרחיב את הפערים החברתיים הקיצוניים ממילא, גורם לקריסה של ענפים שלמים במשק ומביא – כבר עכשיו – לעלייה חדה ביוקר המחיה. רק לאחרונה ראינו עלייה דרמטית במחירי המזון, בעיקר של פירות וירקות, לכן הראשונים לקצץ בצריכה של מזון בריא יהיו העניים, מה שיגרום לפגיעה בבריאותם ולהעמקת אי־השוויון.
למשבר, אגב, יש גם היבט מגדרי: יותר עניות מעניים, יותר נשים משתמשות בתחבורה ציבורית מגברים. במדינה מעוטת שטחים פנויים ואזורים ירוקים כמו ישראל, שבה קצב גידול האוכלוסייה הוא הגבוה במערב, מדיניות התכנון, הבנייה והתחבורה חייבת להיכתב מחדש – לא כדי למנוע את המשבר, אלא כדי למנוע מחיינו להפוך לגיהינום בעשורים הקרובים.
ביטחונית, המזרח התיכון, שבו אנחנו חיים, הוא אחד האזורים שכבר עכשיו מושפעים בצורה הקשה ביותר מהמשבר. בצורות ואובדן מקורות מים מחסלים חלקים נרחבים בחקלאות האזורית ומחוללים גלי הגירה. לקונפליקטים הקיימים בין מדינות וקבוצות באזור מצטרף מאבק הישרדותי על משאבי טבע, ומשבר המים עולה מדרגה.
מדינת ישראל היא אי גיאו־פוליטי, ולא רחוק היום שנראה סורים על הגדרות, ולא מסיבות אנטי־ישראליות, אלא פשוט כי לא יהיו להם מים, ולנו עדיין יהיו. אם זה לא פוליטי, אני לא יודע מה כן.
לשנות את הפוליטיקה
משבר האקלים אינו גזירת גורל. אפשר וצריך להיערך לקראתו. ההבנה שהמערכת הכלכלית־פוליטית היא שחוללה את המשבר, ושרק שינוי יסודי של הפרדיגמה יוכל להתמודד איתו, עוררה בשנים האחרונות מהפכה רעיונית שקוראת תיגר על מוסכמות היסוד של השיטה הקפיטליסטית.
עלינו להבין שכל ניסיון להפריד בין כלכלה לסביבה הוא מלאכותי: המערכת הכלכלית מתקיימת בתוך עולם חומרי וצורכת את המשאבים שלו. האידאל הקפיטליסטי של צמיחה אינסופית עומד בסתירה לסופיות של משאבי הטבע. מתוך הבנה זו נולדו תאוריות חדשניות שונות, כמו “כלכלת הדונאט” של הכלכלנית הבריטית קייט רייוורת’ ורעיונות כמו אי־צמיחה וצמיחה ירוקה או מכלילה, שמבקשים לבנות מערכת כלכלית שתתמודד עם אתגרים חברתיים כמו אי־שוויון מבלי לכלות את משאבי הטבע.
מודלים חדשים מבקשים לשנות את המדדים הבסיסיים ביותר
לשגשוג כלכלי – תוצר וצמיחה. הם מכניסים למשוואה גם את משאבי הטבע, ומביאים בחשבון את הערך השלילי של פעילות כלכלית מזיקה.
במדינות רבות בעולם ניסחו פוליטיקאים ומפלגות מהשמאל תוכניות מפורטות להתמודדות עם המשבר, כחלק בלתי נפרד מהמדיניות החברתית שלהם. בארצות הברית הקפיטליסטית, שסולדת מהתערבות המדינה, הניו־דיל הירוק, ובהמשך חבילת חוקי האקלים של הנשיא ביידן, שמו את המאבק במשבר האקלים בלב סדר היום של השמאל.
על כן צריך להצעיד את ישראל לעבר כלכלה חדשה, שוויונית ומקיימת, ולהתחיל לתקן ליקויים של עשרות שנים. זאת גם הזדמנות מצוינת לשנות את הפוליטיקה כפי שהכרנו אותה עד עכשיו – לא עוד הפרדה וניתוק בין תחומים ופעולות, אלא עבודה משותפת, הוליסטית, על פתרונות והיערכות. לא ייתכן שמשרדי הממשלה השונים יפעלו בנפרד בתחומים האלה; לא יעלה על הדעת שמפלגות לא ישימו את הנושא בראש סדר היום שלהן; וגם בחברה האזרחית יש צורך דחוף לשלב מאבקים. משבר האקלים צריך להיות הפריזמה שדרכה אנחנו מסתכלים על העולם סביבנו, בכל נושא ועניין – ביטחון וכלכלה, חברה ורווחה, פמיניזם וחברה משותפת.
זאת גם הזדמנות להשתתף במאבק הבינלאומי במשבר האקלים. דווקא אלה שמתגאים בישראל כ”אומת הסטארט־אפ”, לא השכילו להציע לימודי אקלים או חקלאות מתקדמת וכדומה לסטודנטים מהפריפריה או להקים מיזמים ממשלתיים לייצור טכנולוגיות חקלאיות ואקלימיות חדשות, או כאלה שיצמצמו את אי־השוויון – כמו סיוע לקהילה הבדואית בדרום בהקמת מיזמים סולריים שישרתו את כלל האוכלוסייה. אלה רק כמה דוגמאות שעשויות לסייע הן בהיערכות למשבר האקלים והן לצמצום אי־השוויון.
זאת גם הזדמנות מצוינת עבור השמאל. נדרשת כיום הבנה מתקדמת, מעמיקה ומתכללת של כל הגורמים המעורבים – נציגי השמאל במערכת הפוליטית, החברה האזרחית וארגוני הסביבה – שהמאבקים השונים לא יכולים לפעול במרחבים נפרדים. זו לא הקריאה הוותיקה לסולידריות או לאיחוד מאבקים; זו ההפנמה כי אי אפשר עוד לדבר על צדק חברתי מבלי לדבר על מאבק אקלימי, ולהפך. ההפרדה בין חברה וכלכלה לבין סביבה היא מלאכותית.
אם השמאל, החברה האזרחית וארגוני הסביבה חפצי חיים, תרתי משמע, הם מוכרחים לייצר חזון כלכלי־חברתי־סביבתי חדש ומאחד. במוקדם או במאוחר, המציאות תטפח על פנינו.
- תודה לד”ר קרני קריגל, מהיחידה לחקר עוני, חברה וסביבה באוניברסיטת בר־אילן, ולפרופ’ אריה קרמפף, מהמכללה האקדמית תל אביב־יפו, על הסיוע בהכנת המאמר.
- המאמר ראה אור לראשונה במגזין ליברל.
שתפו את הכתבה