המבצע בעזה נגמר הלילה בהפסקת אש, ואפשר לקוות שהיא תהיה כמה שיותר ארוכה. אבל אסור לנו להסתפק רק בהפסקות אש בין סבב לסבב. אסור להשלים עם המצב הזה. ממבצע למבצע, מתקיפה לתקיפה, הולכות ואוזלות הסיבות להמשיך עם המציאות הזאת. נראה שאף אחד לא באמת יודע להסביר למה הגענו שוב לאותו תרחיש, ולמה ביום שאחרי הממשלה לא עושה הכל כדי שלא תהיה פעם באה.
בעבר, המבצעים בעזה לוו ברטוריקה כוחנית מצד פוליטיקאים ודוברים בטלוויזיה שקראו לכתוש את עזה, לרסק את חמאס ולא להפסיק עד שהרצועה תיחרב כולה. הקריאות הללו נשמעו גם מהרחוב. בסבב הזה, נראה שאף אחד כבר לא מאמין שזה אפשרי. הציבור מאס בהתלהמויות ויודע שאין פתרון צבאי למצב ברצועה. אף אחד לא רוצה לכבוש את עזה, ואף אחד לא רוצה עוד ילדים מתים. לישראלים נמאס, אבל הם לא רואים אופק לפתרון אחר.
אבל זה לא אומר שאין פתרון. לא נגזר עלינו ועל תושבי עזה לחיות ממבצע למבצע בתוך מעגל קסם של מוות ואלימות. “עלות השחר” נגמר, אבל אסור לחכות למבצע הבא. מוכרחים לשנות אסטרטגיה ולהתחיל כבר עכשיו בתהליך מדיני מול השלטון בעזה – כן, גם עם חמאס – שיכלול פתיחה של המצור, סיוע הומניטרי וכלכלי, הכנסת פיקוח בינלאומי ומתן אישורי כניסה לפועלים מעזה לישראל, בתמורה למאבק נחוש בטרור ושמירה על השקט ברצועה.
אסור שזה יסתיים שם. כל צעד שישראל תעשה לשיפור המצב בעזה חייב לבוא במקביל לצעדים מול הרשות הפלסטינית בגדה, כדי לסיים אחת ולתמיד עם מדיניות הבידול של נתניהו ולהעביר מסר חיובי לכל הכוחות המתונים. אנחנו לא יכולים להחליט מי תהיה ההנהגה הפלסטינית, לא בגדה ולא בעזה. אבל אנחנו כן יכולים לפעול לקידום פתרון מדיני, ולנסות להיות בעצמנו פרטנר פעם אחת.
קשה לראות היום איך יוצאים מהמבוי הסתום, אבל מוכרחים להאמין שזה אפשרי. זו לא רק עמדת הקרן החדשה לישראל ומחנה השמאל – זו הייתה ונשארה עמדת מערכת הביטחון. יוסי שריד שאל פעם “למה מהשלום מתייאשים כל כך מהר, ורק מהמלחמה אף פעם לא נמאס?”. לצערנו, המילים האלה נותרו נכונות היום בדיוק כמו אז.
מיקי גיצין,
מנכ”ל הקרן החדשה לישראל
שתפו את הכתבה