מטרתו העיקרית של הימין, אם ישוב לשלטון, היא מה שהוא מכונה, בענווה מזויפת, הנהגת “רפורמה” במערכת המשפט. למעשה מדובר בפגיעה מכוונת, כזו של טיל מונחה, במערכת שהיא ליבת הדמוקרטיה הישראלית. ההבדלים בעניין זה בין מנהיגי הימין הם טקטיים בלבד: בשעה שאבי ה”רפורמה” בנימין נתניהו מעדיף עתה להצניעה, כדי שלא לשלוח את ה”שמאלנים” לקלפיות בהמוניהם — בצלאל סמוטריץ’ מציג תוכנית שלבים ברורה לחיסול מערכת המשפט.
העיקרון המרכזי מאחורי ה”רפורמה” הוא הכפפת המערכת המשפטית למערכת הפוליטית. המשמעות היא אובדן עצמאותם של השופטים בד בבד עם ממד האובייקטיביות בשפיטה, והפסקת הפיקוח המשפטי על ניקיון כפיהם של מערכות השלטון והמינהל התקין. כך ניגוד עניינים בין בעל תפקיד ובין האינטרס הציבורי שהוא מופקד עליו ייהפך לעניין נורמטיבי ומקובל, שאין מוטלת עליו ענישה פלילית. גם הפיקוח של בית המשפט העליון על הכנסת, כדי לשמור שלא תסטה מחוקים שהיא עצמה חוקקה, יופסק — בפרט בעניינים העומדים ביסוד הדמוקרטיה. כל זה ילוּוה גם בסירוס של פרקליטות המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה. וכמובן — שחרורו של הנאשם מספר 2 מאימת הדין, צעד שיפגע בנורמה הכללית של ציות לחוק.
המקדמת העיקרית של המהלך הזה, שיש לו שותפים רבים, היא מפלגת הליכוד, ובראשה הנאשם. לשם כך חבריה מקדמים צעדים כגון הנהגת “שימוע” בכנסת למועמדים למשרת שופטים בבית המשפט העליון; חקיקת פסקת התגברות, כדי שכל קואליציה תוכל, על חודם של 61 קולות, להפוך פסיקות של בית המשפט העליון כגון ביטול חוק; צמצום זכות העמידה בבג”ץ; צמצום או ביטול הביקורת של בג”ץ על פעולות צה”ל בשטחים; שינוי חוק חסינות חברי הכנסת, כדי שלא יוכלו לעמוד לחקירה או לדין; קידום “החוק הצרפתי”; ביטול עילת הסבירות לביקורת של בג”ץ על פעולות הממשלה; ביטול הסעיף “מרמה והפרת אמונים” בחוק הפלילי, שתכליתה פיקוח על ניגודי עניינים של בעלי תפקידים ציבוריים; חקיקת חוק שייטול מתפקיד היועץ המשפטי את ליבת כוחו — פיקוח משפטי על פעולות הממשלה וייצוגה הראוי בבג”ץ.
ייעוד ה”רפורמה” הזאת הוא לשרת את הפוליטיקאים ואת עושי דבריהם, שכמה מהם הם אוסף של עבריינים שקופת שרצים תלויה עליהם — לפעמים מעל לראשם — ולאפשר להם להשיג את שלוש ה”כ”פים” הידועות מבית מדרשו של ח”כ מיקי זוהר — (כוח, כסף וכבוד), ולנהוג בשחיתות בראש חוצות באין מפריע.
כדי להכשיר את הקרקע לכל המהלכים האלה הפכו פוליטיקאים מהימין את ההסתה נגד מערכת האכיפה והמשפט לכלי ניגוח פוליטי. תומכי הפגיעה במערכת המשפט אף המציאו “תיאוריה” של “חוסר משילות”, ובאמצעותה הם מאשימים את מערכת המשפט במחדליהם ובכישלונותיהם.
זה זמן מה שנוצר בקרב ציבור שוחרי הדמוקרטיה הרושם שרוח “הרפורמה”, אף בטרם כינונה, כבר הטביעה חותמה על בג”ץ. בין פסקי הדין המחזקים את התחושה שבג”ץ מוותר לפעמים על החתירה לצדק, אפשר למנות את זה הנוגע ליעקוב אבו אלקיעאן, כאשר החליט בית המשפט לדחות את העתירה שביקשה לחקור שוב את השוטרים שהרגו אותו; את ההחלטה שלא לפסול מועמד לראשות ממשלה שהוגשו נגדו אישומים כבדים, שהוכרעה פה אחד, בידי 11 שופטים; ופסק הדין שפסל את מינויו של מני מזוז מטעם היועצת המשפטית לממשלה לראשות הוועדה למינוי בכירים הוסיף עוד על התחושה שבג”ץ לוקה בצנזוּר עצמי. כאן בג”ץ הרחיק לכת ממש וחרג מהוויכוח הלגיטימי בשאלה אם צריך להחיל על מקרה מזוז את הכלל שאין ממנים מינויים מסוג זה בעת בחירות (זאת אף שמדובר במינוי לשמונה שנים — כלומר יו”ר הוועדה לא היה יכול “לשרת” את הממשלה שמינתה אותו), ויצא בהכרעה מנוסחת בבוטות נגד היועצת המשפטית, על ש”הפכה את היוצרות” וכביכול לא הבינה את תפקידה. זאת אף שהיה ברור כי הימין ישתמש בניסוח זה כדי להטיל ביועצת דופי. בג”ץ גם שידר בדיון זלזול בנציג היועצת שהיה צריך להילחם ממש על זכות הטיעון, והכל “מול פני האומה”.
יש בקרבנו רבים הסבורים שיש דברים רבים הראויים לתיקון במערכת המשפט, כדי שתהיה הגונה ויעילה יותר, ותיטיב לשרת את תכלית הקמתה ואת תכלית קיומה — חשיפת האמת, שמירה על הדמוקרטיה, והגנה על זכויות האדם, המיעוט, החלש והעני, על התקינות של מערכות השלטון ועל טוהר כפיהן.
“הרפורמה” שהימין חותר אליה לא נועדה לקדם את התכליות האלה, נהפוך הוא — היא נועדה להרוס את מה שכבר מתקיים מהן. עלינו לפעול כמיטב יכולתנו כדי למנוע זאת.
שתפו את הכתבה