הנתונים והסקרים מלמדים שגם במערכת הבחירות הזו, כמו בארבע שקדמו לה, כמעט שליש מתושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית ויותר ממחצית האזרחים הערבים לא יצביעו, ורבים מאלו שיצביעו יעשו זאת על דרך השלילה.
אלה וגם אלה אינם “עצלנים”. הם מיואשים מהכישלון בהתמודדות עם הפשיעה הגואה בחברה הערבית; מהעול הכלכלי ההופך לבלתי נסבל; מהפערים הכלכליים והחברתיים שלא רק שאינם מצטמצמים, אלא אף גדלים; מהעתיד של ילדיהם. הייאוש הזה הוא מזון־העל של הפופוליזם. ראו את איטליה למשל, שם שיעורי הצבעה נמוכים במיוחד בשל המשבר המתמשך הובילו לעלייה של כוחות פשיסטיים.
העניין הוא, שעל המיואשים הקמפיינים לא יעבדו מפני שהם יודעים את האמת. במערכות הבחירות האחרונות יותר מדי פוליטיקאים נזכרו בהם וביקשו את קולם רק כאשר הם רצו להיבחר, ושכחו מהם למחרת. אני מעריך כל אדם שהולך לדרך של חיים ציבוריים ומוכן לתת מעצמו למען החברה, אך נראה שהדיון הציבורי בישראל עוסק יותר מדי בקונסטלציות פוליטיות, בעריקים ובהימורים על מספר המנדטים של מפלגות, ופחות מדי במדיניות ובחיים עצמם. לכן דרושים כאן, בדחיפות, יותר מנהיגים ופחות פוליטיקאים.
שלא כמו פוליטיקאי, מטרתו של המנהיג אינה להיבחר. ההיבחרות היא רק אמצעי למימוש האידיאולוגיה והחזון, ליצירת מציאות טובה יותר לכל אזרחי המדינה. לכן מנהיג אינו צריך לפזר שלל הבטחות והצהרות. הוא נבחן באישיותו, במעשיו, ביכולתו לומר לציבור את האמת — גם אם אינה נעימה, לקבוע את היעד הרצוי ולהוביל אליו.
בישראל, על האתגרים ההולכים ונערמים בה, מנהיג הוא בהכרח אדם שיודע שאי אפשר לקיים כאן מדינה דמוקרטית לאורך זמן, ודאי שלא דמוקרטיה ליברלית, תוך כדי שליטה בחייהם ובגורלם של שני מיליון פלסטינים. ההיסטוריה מוכיחה שהכיבוש חייב להסתיים ורצוי שזה יקרה ביוזמתנו, לפני שזה ייכפה עלינו. מנהיג שמיישיר מבט בעיניהם של אזרחיו יודע ששיעורי השתתפות נמוכים של אוכלוסיות מיעוט בדמוקרטיה הם פוטנציאל לאסון, מפני שהאנרגיה המצטברת סופה לצאת בדרכים אחרות.
הוא מבין שלצאת נגד אלימות מתנחלים כשהם פוגעים בחיילים, אבל לשתוק כשהם פוגעים בפלסטינים ופעילי זכויות אדם, זו לא פוליטיקה שרוצה לתקן. הוא מבין שבמלחמה בין רוסיה לאוקראינה יש טוב ויש רע, ואי אפשר לשבת על הגדר; ולא פחות חשוב, הוא יודע שאף אם בישראל סוגיית האקלים מעניינת רק מתי מעט, בטווח הארוך זו הסוגיה המשמעותית ביותר לחיי הילדים שלנו.
ממערכת בחירות למערכת בחירות הפוליטיקה שלנו נראית כמו תוכנית ריאליטי בלתי נגמרת, מנותקת מחיי היום־יום ומהציבור. במציאות שכזו, היחידים שמקבלים תגמול הם אלה שצועקים חזק יותר או אומרים יותר שטויות, ולכן אין להתפלא על פוליטיקאים שנוקטים צעדים פופוליסטיים או קיצוניים. אחרים, שהגיעו מתוך מפלגות או ארגונים היררכיים ולא דמוקרטיים, חוששים שמא יאמרו או יעשו משהו שיעצבן מישהו והם יאבדו מצביעים. זאת לא מנהיגות וכך אי אפשר לטפח מנהיגים.
לחצו לקריאת הדו”ח
המציאות הישראלית מוכיחה שכשמנהיג יודע לאן הוא רוצה ללכת הציבור נעמד מאחוריו. זה נכון ברמה המקומית, זה נכון בהסכמי שלום וזה נכון במלחמות. התופעה שבה חלקיקי סקרים ומיני ניתוחים קובעים מה פוליטיקאים יגידו ויעשו פוגעת באמון וביכולת לשפר את חיי האזרחים.
ואמון זה הדבר הראשון המשמעותי שחייבים לבנות מחדש. אין היום כמיהה גדולה יותר בחברה הישראלית, מאשר למנהיג או מנהיגה שיובילו את המערכת בביטחון ובאמונה. שיקיימו דיונים נוקבים על מדיניות, על אופייה של המדינה, על כוחה של החברה — לא כאלה שפשוט יבטיחו “ממשלה” בלי לומר מה היא תעשה.
כשיש אמון במנהיג, חברי הקהילה סומכים את ידיהם על החלטותיו, גם אם אלה אינן טריוויאליות עבורם. הסכם השלום עם מצרים, שעליו חתם מנחם בגין, הוא דוגמה טובה. בניגוד לעמדת חלקים נרחבים מהמחנה שלו, החליט בגין ש”טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה” וש”המלחמה היא נמנעת, השלום בלתי נמנע”. הציבור התייצב מאחוריו. מנהיגות כזאת נחוצה ביתר שאת בפוליטיקה שלנו. מנהיגות שלא הולכת שוב ושוב לבחירות, אלא מציעה דרכים חדשות, פתרונות יצירתיים ובמיוחד — מעניקה תקווה.
כאשר נצעד לקלפיות בעוד שבוע, ראוי שזה יהיה המגדלור שלפנינו: מי הוא זה, מי הם אלה, שיוכלו לשבור את מעגל הייאוש, שיספקו אלטרנטיבה ותקווה ויגרמו לנו להפסיק לדבר על הפוליטיקאים, ולהתחיל ליהנות ממנהיגותם.
שתפו את הכתבה