חזרה

טור דיעה/מיקי גיצין

טור הדעה המלא של מיקי גיצין, כפי שהתפרסם הבוקר בעיתון הארץ:

קשה שלא להבין ללבו של ישראל כהן. תחושת בגידה מעיקה מלווה את מאמרו, שבו הלין על אביגדור ליברמן, שבמו ידיו מנע מהחרדים להיכנס בביטחה לקואליציה נוספת בראשות בנימין נתניהו. כעת, מנקודת המבט של כהן והציבור החרדי, מוסיף ליברמן חטא על פשע ומציג קמפיין בחירות על טהרת שנאת החרדים. “מדובר באדם חלול, אופורטוניסט נטול אידיאולוגיה, הרוכב כעת על שנאת חרדים”, כותב כהן; “במידה שיש לו אידיאולוגיה, היא מתמצית בלאומנות ימנית קיצונית ושנאת מיעוטים, ערבים וחרדים”. אל תאמינו לליברמן, מתרה כהן במצביעי השמאל, הוא אינו הכתובת לאנשי המחנה הדמוקרטי והליברלי.

כהן כמובן צודק. ליברמן הוא פוליטיקאי ציני שעשה קריירה על שנאה, השתלחות ושיסוי ציבור תומכיו בקבוצות שונות בחברה הישראלית — פעם ערבים, פעם שמאלנים, עכשיו הגיע תור החרדים. אכן, מאחורי הניסיון להציג את עצמו כמי שנאבק למען הציבור החילוני לא עומד דבר פרט לאותו שיח אלים ומוכר. כל זה כמובן לא חדש — זהו אותו ליברמן שקרא להטיל חרם על הציבור הערבי וכינה את ארגוני השמאל בוגדים. כל זה, יש לציין, לא הפריע למפלגות החרדיות לשבת אתו עד כה כמעט בכל ממשלות הימין. השנאה היא אותה שנאה, השיסוי הוא אותו שיסוי. מה ששונה הוא שהפעם החרדים מוצאים את עצמם בצד הלא נכון שלו. “במשך שנים רבות ליברמן שיתף פעולה עם מנהיגי הציבור החרדי”, כותב כהן על צביעותו של מנהיג ישראל ביתנו. אך כדרכם של שיתופי פעולה — צריך שניים לטנגו.

עם כל הכבוד למשבר הפוליטי הנוכחי ולסטירה המצלצלת שקיבלו המפלגות החרדיות — ולא רק הן — בחודש האחרון, ליברמן איננו הסיפור. הסיפור הוא שבריריותו של האורגניזם הפוליטי המכונה “גוש ימין־חרדים”, בן כלאיים המבוסס על אופורטוניזם ריאל־פוליטי ועל בריתות חולפות בין קבוצות פוליטיות שרב המפריד ביניהן על המחבר. ובכל זאת, הגוש הזה נהפך לעובדה כה מוצקה, עד שהתפרים הגסים נשכחו וגרמו לכל המעורבים להתאבד ולפזר את הכנסת — הכל למען שימור הגוש. שהרי לכאורה, מה הפריע למפלגות החרדיות, שידועות בגמישותן הפוליטית, לנסות ולהקים ממשלה חלופית במקום ללכת שבי אחרי נתניהו?

עם או בלי ליברמן, הימין מתבסס כבר שנים על שיח מסית ועל הפרד ומשול, שמבקש להנציח את שלטונו באמצעות סימון קבוצות בחברה כלא־לגיטימיות, כאויבות וכבוגדות. דווקא החרדים, יותר מכולם, מי שלנצח רואים עצמם כנטע זר, כאאוטסיידרים בחברה ובפוליטיקה, צריכים להיות הראשונים להבחין בכך ולהבין שהם עלולים להיות הבאים בתור. פרט לאיחוד מפלגות הימין החרד”לי, ששואב את מצעו מתפישת עליונות יהודית, אף מפלגת ימין לא תהסס להסית נגד החרדים בהתאם לנסיבות הפוליטיות. במסגרת חוקי הפוליטיקה האינטרסנטית שהחרדים והימין מקדמים, מהלך מסוג זה הוא כמעט בלתי נמנע.

לולא קולותיהם של החרדים לא היו קמות ממשלות הימין, וספק אם ההסתה האלימה נגד הציבור הערבי, שהתממשה גם בחוקים מפלים, היתה באה לעולם. תרומתם למציאות זו מכרעת. מי שמתלונן היום על הסתה וגזענות נגדו, צריך לתת את הדין על כך ששיתף פעולה עם אותם גזענים ומסיתים במשך שנים.

על החרדים להחליט אם הם מעוניינים בממשלת ימין גזענית ולאומנית נוספת, המקדשת ישראליות אחידה שבה אין להם מקום ושבה גם הם עלולים למצוא את עצמם קורבנות — או אם הם מעוניינים בדיון אמיתי על האופן שבו הפוליטיקה משקפת ומשרתת את החברה הישראלית, על גוניה ועל מורכבויותיה, על שילובן של כל הקבוצות השונות בחברה, וכן — על דת ומדינה.

אם יתקיים דיון כזה, החרדים עלולים לגלות שרוב הישראלים מעוניינים לחיות את חייהם לפי דרכם, גם אם זו אינה עוברת ברבנות. הם גם יגלו, שרוב הישראלים מעוניינים באותה מידה לכבד את בחירתם שלהם לחיות את חייהם לפי אמונתם. הם עשויים אפילו לגלות, שתיתכן שותפות אידיאולוגית עם קבוצות מיעוט אחרות. ראינו כמה דוגמאות לשותפות כזאת בכנסת הקודמת: הסיעות החרדיות היו אלה שסייעו להפיל את חוק המואזין, שביקש לפגוע בצורה קשה באוכלוסייה המוסלמית בארץ. חברי הכנסת הערבים, מצדם, נרתמו למען המפלגות החרדיות במאבקן בחוק הגיוס.

יכולתן של קבוצות מיעוט שמוצאות את עצמן נרמסות תחת גלגלי השלטון — פעם זו, פעם זו — לשתף פעולה זו עם זו, צריכה ויכולה לשמש מודל בקנה מידה קטן לפוליטיקה אחרת.

צודק כהן כשהוא אומר שיש להיזהר מפני הפופוליזם של ליברמן, שנהפך לפתע לאפשרות אטרקטיבית למצביעים החילוניים. אך את הלקח צריכים להפיק החרדים עצמם: האלטרנטיבה להסתה של ליברמן והימין אינה עוד ממשלת ימין, ואינה שמירתו של גוש הימין־חרדים. האלטרנטיבה היא ההבנה שכל עוד מתקיימים מנגנוני הסתה נגד קבוצות מיעוט, איש לא יהיה מחוסן מפניה.

הכותב הוא מנכ”ל הקרן החדשה לישראל
צילום: ינאי יחיאל

#כללי