הר הבית: שליט ולא ריבון / טליה ששון

  • 30/07/2017

לא רק שאין לנו ריבונות בהר הבית אלא שלעולם לא תהיה לנו. המקסימום שנוכל להגיע אליו הוא הסכם שיסדיר את סידורי התפילה והשליטה בהר. כל עוד לא הגענו להסכם, עלינו להגיע להסכמות עם הוואקף ועם ירדן על כל פעולה שישראל מבקשת לעשות

  • 8125637764 598ecf922a z
  •  Photo by Benjamin, Flickr, CC BY-NC-ND 2.0

הר הבית מתמצת בקיומו את חבית חומר הנפץ עליה כולנו יושבים. הוא מהמקומות המקודשים בעולם לאיסלם; אם ייפגע המקום הזה,  כל עוד הוא תחת שליטת ישראל, ייהפך הסכסוך הישראלי פלסטיני לנקודה קטנה בים של שנאה מוסלמית-יהודית ברחבי העולם, ומדינת ישראל תהיה במרכזו. הסכסוך הישראלי פלסטיני יהפוך לסכסוך דתי ובלתי פתיר, ויהיו לו השלכות חמורות בינלאומיות. כל בעל תפקיד במדינה, שלא לדבר על ראש הממשלה ושריו, חייבים להפנים את משקל האחריות שמונח על כתפיהם בכל הקשור במקום הזה.


דוגמא שרק ממחישה את רגישות המקום, ואפשרות ניצולו לרעת מדינת ישראל, היא מקרה המגנומטרים. לכאורה החלטה נקודתית, כמעט חסרת חשיבות לעצמה, הפכה לבעיה לאומית ובינלאומית, ביטחונית ופוליטית. הר הבית עליו ממוקם מסגד אל אקצה, מהווה חלק מ"מזרח ירושלים" אותו חלק מהגדה המערבית שישראל הכריזה עליו מיד לאחר מלחמת 1967 כ"ירושלים המזרחית" והחילה עליו, חד צדדית, את החוק הישראלי.


באותם ימים ראשונים גילתה ישראל רגישות לתפיסה הבינלאומית ביחס לירושלים והיעדר ההכרה בסיפוח דה פקטו של "מזרח ירושלים" לישראל. רגישות רבה עוד יותר הפגינה ביחס להר הבית. היא קבעה שהסדרים ששררו בהר קודם לכיבוש יישארו בידי הוואקף המוסלמי ובאחריותו. והפיקוח המדינתי על ענייני ההר יהיה בידי ירדן. היהודים לא יורשו לעלות להר על מנת להתפלל שם מחמת רגישות הדבר כלפי הציבור המוסלמי. כל זאת, מתוך הבנה, שכל פגיעה בכבוד תחושת הריבונות הדתית המוסלמית בהר עלולה להביא לחורבן על שני הצדדים.


50 שנה חלפו. שני הצדדים מנסים לשמור על אחיזתם בהר. כל צד עסוק במעקב בשבע עיניים אחרי מעשיו של השני. תחילה שררה התפיסה היהודית הדתית שאסור ליהודים להתפלל במקום הזה. במשך השנים גברו התחושות הלאומניות הישראליות על הזהירות שהפגינה המדינה בתקופה הראשונה שלאחר כיבוש המקום, ופוליטיקאים ישראלים עשו ועושים עד ימינו אלה שימוש ציני ברגישות המקום כדי להשיג תמיכה פופוליסטית במחנה הפוליטי שלהם (שרון שעלה להר, ולאחריו מיד פרצה האינתיפאדה השנייה). וכך עשו גם פוליטיקאים ערבים מהצד השני (בסיסמא שהפיצו: הר הבית בסכנה). 


הבעיה של ישראל היתה ונותרה אי ההכרה הבינלאומית בריבונותה בהר הבית. משום כך הפך לכן כל מגנומטר לססמוגרף לשאלת ריבונותנו. אם אנחנו ריבוניים, כך לשיטתנו, ההחלטה כולה שלנו, נעשה מה שבראש שלנו. הריבונות, כך לשיטתנו, נמדדת בהתעלמות מהצד השני. הוא שקוף. הרי לא השתגענו להתייעץ עם הוואקף טרם הצבת המגנומטרים או להרים טלפון למלך ירדן. אנחנו עסוקים כל הזמן בלהוכיח לעצמינו ולכולי עלמא שאנחנו הריבון, אם נשאל ונתייעץ עם הצד השני, הרי זוהי פגיעה בריבונותנו.


אלא שהריבונות שלנו, כך יודע כל שר בממשלה, מושתתת על החרב ולא על הסכמה. והרי בלי הסכמה אין ריבונות, זאת ודאי הם יודעים. ולמצב השליטה הלא מוסכם בהר קוראים כיבוש. וכובש אינו ריבון אלא שליט. בכוח הזרוע. ואם זרועו מתעייפת, מתרופפת שליטתו. ולכן אנחנו איננו נוהגים לפי עצותיו הטובות של השכל אלא של הכוח, שהוא האמצעי היחיד שיכול להבטיח את השקר שמוצג לעם, שכביכול יש לנו "ריבונות" בהר הבית. וכך אנו נוסעים, שוב ושוב, כשפנינו ישירות אל הקיר. מהפלונטר שייווצר בוודאות עקב מעשינו, אם נחמוק ממנו בכלל, תמיד נצא בשן ועין.


אז טרם התרחשות חמורה בהר הבית - יעד לטרור קיצוני משני הצדדים, פלסטינים, ויהודים גם יחד, כדאי היה לומר את האמת לעם, כדי שידע להיערך נכון יותר ואפקטיבית יותר לסיכונים אליהם הוא חשוף. כדאי שהציבור שלנו ידע שלא רק שאין לנו ריבונות בהר הבית אלא שלעולם לא תהיה לנו. המקסימום שנוכל להגיע אליו הוא הסכם עם הפלסטינים, שיכובד על ידי מדינות ערב אחרות, שיסדיר את סידורי התפילה והשליטה בהר. וכל עוד לא הגענו להסכם, שצריך להיות יעד שלנו, לטובתה של מדינת ישראל, עלינו להגיע להסכמות עם הוואקף ועם ירדן על כל פעולה שישראל מבקשת לעשות, גם אם היא מהמוצדקות בפעולות. גם אם היא מיועדת לשמור על חיי המוסלמים שמגיעים להר ולא רק היהודים.


ההסכמות האלה, ההתייעצויות מבעוד מועד אינן פחיתות כבוד עבורינו. להיפך. הן דוגמא למדינה שמכבדת את דתם של אחרים ומקומותיהם הקדושים. אמנם אנחנו המדינה השלטת במקום- אבל יש לנו כבוד רב לאחריותם של כוהני הדת הרלוונטיים במקום ובאופן זה נמחיש את הכבוד שאנחנו נותנים לבני דת אחרת שהמקום הזה מקודש להם.


וכך הייתה הממשלה יכולה לדבר אמת לעם. לחשוף בפניו את הסכנות החמורות, הקיומיות, שהמקום הזה אוצר בקרבו לישראל. לו עשתה כן- אזי  אף חבר כנסת, שר או ראש ממשלה, לא היו מעיזים לנהוג בפזיזות ורשלנות בענייני ההר; אף פוליטיקאי לא היה עושה שימוש ציני בהר לקידום הפופוליסטי של עצמו, כי הציבור היה מקיא אותו מתוכו. ואולי אולי- גם היה נחסך קצת דם מיותר של חפים מפשע, שנשפך ללא תכלית.

להיות מעודכן זה להשפיע
 

הרשמ/י לניוזלטר של הקרן, התעדכנ/י בחדשות ובפעילויות הקרן, קח/י חלק פעיל במאבק על שמירת אופיה הדמוקרטי של ישראל וסייע לנו ליצור חברה פלורליסטית וצודקת יותר. 


  • lonis

רבים בישראל המזדהים עם ערכי הדמוקרטיה, נחרדים מול המתקפה הברוטלית על הערכים הללו מצד הממשל וקבוצות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות. הקמפיין "לא נסתום את הפה" הוא קריאה ציבורית לכל אותם רבים, לעשות מעשה ולשנות מציאות