חזרה

סיכום תקופה / רחל ליאל

 

13/07/2017

לפני עשרים שנה, כשהצטרפתי משירות המדינה לשתיל ולקרן החדשה לישראל, אחד מחברי הצוות שלי אמר לי כבר בפגישתנו הראשונה: “זה לא עוד מקום עבודה. הארגון הזה ישנה את חייך. הוא יעניק להם משמעות חדשה, ויגרום לך להסתכל על העולם בדרך אחרת”. הוא צדק

nif 2000pix 94

חברות וחברים יקרים,

החודש סיימתי את תפקידי כמנכ”לית הקרן החדשה לישראל, וזהו הניוזלטר האחרון שאני שולחת לכן ולכם, ידידי וידידות הקרן. באופן טבעי, בחודשים האחרונים חשבתי הרבה על התקופה הארוכה שעברתי בקרן, ובדרך שעשינו ביחד. קל לשכוח כמה המציאות היתה שונה כשהצטרפתי לשתי”ל, לפני קרוב לעשרים שנה.

הארגונים שעימם עבדנו באותם ימים הציבו לעצמם מטרות בלתי אפשריות. זכויות להט”ב היו טאבו במערכת הפוליטית. על הטרדות מיניות דיברו בחשאי בלבד. ליהדות היה צוויון חד-גוני במרחב הציבורי, שעוצב ברוחו של הממסד האורתודוכסי. אזרחים פלסטינים לא היו קיימים מבחינת רוב הישראלים. עצם העיסוק במאבקים האלו נתפס בעיני רבים כחסר סיכוי, או כ”רדיקלי” מדי.

הדברים הפכו מאתגרים עוד יותר בתקופה שבה הפכתי למנכ”לית של הקרן בישראל. חודשיים בלבד אחרי כניסתי לתפקיד, התעוררנו לראות שלטי חוצות שהציגו את נשיאת הארגון, חברת הכנסת לשעבר האהובה והמוערכת נעמי חזן, מצוירת במסורת אנטישמית ממש, עם קרן גדולה על ראשה. קמפיין ממומן היטב של אם תרצו, בתמיכת פוליטיקאים ואישי ציבור, הציג את העבודה המגוונת והעשירה של הקרן למען החברה הישראלית כסוג של בגידה. נעמי הבינה ראשונה מה קורה. “זה אולי מתחיל בקרן, אבל לא יגמר בה”, היא הhיתה אומרת לי.

התלבטנו כיצד להגיב להתקפות. כולם השיאו לנו עצות בחינם: תפסיקו לתמוך בבצלם. תתנערו משוברים שתיקה. תנתקו את הקשרים עם עדאלה. “למה את צריכה את כל האימיילים והתגובות המרושעות? את ההתקפות על בני משפחתך? תגידו לאגודה לזכויות האזרח שתניח לכיבוש ושתעסוק בנושאים קונצנזואליים יותר, והכל יהיה בסדר”.
כשסירבנו, ההתקפות הפכו קשות יותר. אני זוכרת במיוחד את יום הזיכרון ב-2010. עמדתי ליד קברו של בעלי, שריונאי שנהרג במלחמת יום הכיפורים, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היו השלטים שאם תרצו תלו בירושלים באותו השבוע. הם הראו קברים צבאיים, והאשימו את הקרן בפגיעה בחיילים.

היום, כשאני עוזבת את תפקידי, חשוב לי לומר דבר אחד: העבודה בקרן היתה שווה את כל זה. את הכל. את המודעות, את האימיילים, את ההתקפות – היא היתה שווה הכל עבורי. בזכותכם, אלפי התומכות והתומכים שלנו בארץ ובעולם, הקרן החדשה לישראל היא ארגון גדול, חזק אסטרטגי הרבה יותר מאשר הוא היה בכל שנות קיומו. ובזמן שאנחנו הותקפנו מכל עבר, הרבה מאותם יעדים בלתי אפשריים שהצבנו לעצמנו הפכו למיינסטרים.

בקיץ הקודם, 25 אלף ישראלים – ביניהם אנשי ימין ותלמידי ישיבות – השתתפו במצעד הגאווה בירושלים, שהוקדש לזכרה של שירה בנקי ז”ל. בתל אביב כבר מגיעים למצעד מאות אלפים, שזכויות להט”ב הם דבר מובן מאליו עבורם.
בישראל מתחוללת מהפכה יהודית, ולא מהסוג שאתם שומעים עליו בחדשות. יהדות מתחדשת ויהדות אלטרנטיבית נמצאות בכל פינה – מחתונות ובת מצוות ועד שיעורים המוניים בחגי ישראל. אפילו החלטת הממשלה כנגד התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות בסוגיית הכותל זכתה להתנגדות מקיר לקיר, והמילה האחרונה בפרשה הזו טרם נאמרה.

הקרן עמדה בחזית המאבק למען דיור ציבורי עוד משנות התשעים, כנגד כל אלו שטענו שחוקי השוק החופשי הם מעל לכל, ושאת הדירות תספק היד הנעלמה. כיום, ממשלת ישראל יוזמת ומשווקת אלפי דירות מוזלות. גם אזרחים פלסטינים נוכחים במרחב הציבורי של ישראל יותר מבכל רגע אחר בהיסטוריה. זה נכון לא רק בכנסת, אלא גם בתקשורת ובתרבות הפופולרית. בכל רחבי הארץ פורחות יוזמות שטח לחברה משותפת, המוכיחות שיהודים וערבים יכולים לחיות אלו לצד אלו, בכבוד והערכה הדדיים.

אני לא מתיימרת לקחת קרדיט על כל ההצלחות, אבל במבט של עשרים שנה, אני מודעת היטב לתפקיד הקריטי שהקרן מילאה במאבקים האלו, ובעוד עשרות ומאות אחרים. לכן יש בי תחושה של סיפוק דווקא כשהפוליטיקאים שסימנו ותקפו אותנו מתגאים ברחבי העולם באותם הישגים שהקרן נלחמה למענם במשך שנים. דווקא ברגעים כאלו, אני יודעת שעשינו משהו אמיתי, שהוא מעבר לפוליטיקה היומיומית, ושאפילו יריבינו נאלצו להכיר בחשיבותו.

אני לא שוגה באשליות. ישראל נמצאת בצומת מסוכנת מאוד. הכיבוש הופך להסדר קבוע שמטיל צל כבד על הדמוקרטיה הישראלית. ממשלת ימין קיצונית מפיצה רוחות של גזענות, שנאת זרים ולאומנות. תקשורת חלשה ורעבה לרייטינג רוכבת ומעצימה את הגל העכור הזה.

בפעם הראשונה בתולדותיה, ניצבת ישראל מול איום קיומי מסוג חדש: זו לא הסכנה שמציבה מדינה עוינת, ואפילו לא הדה-לגיטימציה שלא מפסיקים לדבר עליה. זו הרוח המשיחית, הלאומנות היהירה והקיצונית, שאוכלת אותנו מבפנים, משחיתה את המוסדות הישראלים ומשליטה אווירה מרירה ואלימה ברחוב. מדינות ותיקות יותר נפלו בפני הכוחות הללו. אני חרדה מהמחשבה שזה יכול לקרות גם בישראל.

הקרן מוכנה למאבק הזה. אני לא רק מאמינה בזה בכל לבי, אלא ממש יודעת את זה. הקרן לא תיכנע לייאוש ולתבוסתנות. בעשרים השנה האחרונות ראיתי שינויים מדהימים כל כך, שאני יודעת שעוד רבים מחכים לנו.

את מחליפי, מיקי גיצין, אני מכירה זמן רב. מיקי הוא מהמנהיגים הצעירים שצמחו בשורות הקרן, ושאחראים למהפכות שסייענו לחולל. הוא האיש הנכון בזמן הנכון כדי להוביל את המאבק למען חברה ישראלית פתוחה, רבגונית, סובלנית ושוחרת שלום. החברה שעוד ניצור כאן.

הדבר המדהים בשינוי זה שכשהוא מגיע, הוא מרגיש טבעי כל כך, שאנחנו שוכחים שעד לפני רגע דברים נראו אחרת. למה שלא יהיה מצעד גאווה בירושלים? מדוע שאזרחים פלסטינים לא יופיעו בפריים טיים של ערוץ 2? אני בטוחה שבאותו האופן גם נביט אחורה על הכיבוש, ונשאל את עצמנו איך זה שהוא נמשך זמן רב כל כך.
המקצוע שלנו הוא הפיכת הבלתי אפשרי למובן מאליו.

לפני עשרים שנה, כשהצטרפתי משירות המדינה לשתיל ולקרן החדשה לישראל, אחד מחברי הצוות שלי אמר לי כבר בפגישתנו הראשונה: “זה לא עוד מקום עבודה. הארגון הזה ישנה את חייך. הוא יעניק להם משמעות חדשה, ויגרום לך להסתכל על העולם בדרך אחרת”.
הוא צדק.
תודה לכולכם/ן על הדרך שצעדנו ביחד, ולהתראות במאבקים שעוד נכונו לנו.

#כללי