חזרה

מחיר העלמת העין של בג”ץ / טליה ששון

01/02/2017

האם הגיעה העת לפקפק בהנחות יסוד? שמא על בג”ץ לסגור דלתותיו בפני עתירותיהם של פלסטינים בעלי קרקעות בגדה, מפני שנזקי הכרעתן עולים על תועלתן? לישראל אין ריבונות בגדה המוחזקת ב”תפישה לוחמתית”, כמשמעותה באמנות הבינלאומיות, והחוק הישראלי אינו חל בה. למרות זאת הקימה ישראל בגדה מאות יישובים. מתגוררים בה כ–400 אלף מתנחלים (ללא מזרח ירושלים).

מאז 1967 פתח בג”ץ שעריו בפני הפלסטינים, בין השאר להגנה על אדמותיהם מפני ההתנחלויות. החלטה זו אינה תולדת חוק אלא מדיניות, שאולי נבעה מהשאיפה לקיים כיבוש “נאור”. המדיניות הזאת הקטינה את הפגיעות בפלסטינים מעצם האפשרות לעתור. העתירות ריסנו שימוש מופרז בכוח ותרמו לשמירת זכויותיהם של הפלסטינים. הביקורת השיפוטית ריככה את דימויה של ישראל ככובשת.

ההתנחלויות, לפי בית הדין הבינלאומי בהאג, בלתי חוקיות. זוהי גם עמדתן של רוב מדינות העולם. בג”ץ קבע שלא יכריע בשאלת חוקיות ההתנחלויות מפני שהיא מדינית ונתונה להכרעת הממשלה. ההתנחלויות, לשיטת בג”ץ, זמניות, עד שיושג השלום עם הפלסטינים. ואולם לגבי המאחזים שבהם דן בג”ץ (מגרון ועמונה) נקבע שאינם חוקיים לפי הדין הפנימי הישראלי, אף מבלי שנבחנה חוקיותם מבחינת הדין הבינלאומי.

שתיקת בג”ץ בנוגע להתנחלויות ועמדתו בדבר המאחזים יוצרת תמונה כאילו להתנחלויות כסות  חוקית, לעומת המאחזים הבלתי חוקיים. האמת היא, שבג”ץ רצה להרחיק עצמו מהזירה הפוליטית, והיה מוכן לשלם במטבע קשה של שלטון החוק: להעלים עין (לדעתי) מאי־חוקיותן של ההתנחלויות. כך, גם הוקמו ההתנחלויות, וגם בג”ץ נאלץ להיכנס לזירה הפוליטית, שמזמנת ההכרעה לפינוי מאחזים, ונהפך שלא בטובתו, לשחקן במגרש הפוליטי.

מחצית מהמאחזים הוקמו על אדמות פרטיות של פלסטינים. מאחר שכבר ב–1979 נאסר ליטול קרקע פרטית מפלסטינים להתנחלויות, כי זה מנוגד לדין הבינלאומי, צפויה שורה של עתירות לפינוי מאחזים. רבים בציבור אינם מבחינים בין החלטה לפנות מאחז מחמת אי־חוקיותו לבין החלטה מדינית על פינוי. בשני המקרים המחליט על פינוי מתויג פוליטית. כיוון שבג”ץ הוא הגוף היחיד המורה על פינוי מאחזים ב-20 השנים האחרונות (למעט ההתנתקות), הציבור רואה בו גוף פוליטי. זה גורם לפיחות במעמדו ומנוצל על ידי פוליטיקאים כדי להחלישו גם בענינים אחרים.

כאשר נאלץ בג”ץ, מטעמים משפטיים, להחליט על פינוי, הוא מוצא מולו ממשלה החרדה לקואליציה, מתנגדת אידיאולוגית לפינוי, ומטילה עליו את האחריות לפינוי. במשך שנתיים הממשלה מתמהמהת, דוחה את הפינוי שוב ושוב מאיימת שאם לא תקבל ארכות — בג”ץ יישא באחריות לאלימות (אם המתנחלים יתנגדו בכוח). לבסוף בג”ץ מנהל משא ומתן על תנאי הפינוי עם מי שכינה אתמול “פורעי חוק”. התוצאה: ביזוי החוק (ובג”ץ), התנגשות חזיתית בין בג”ץ לממשלה וניסיון של הפוליטיקאים להחליף את השופטים לכאלה שיתאימו להם. והמתנחלים? הם יקבלו פינוי בתנאי דה־לוקס: המדינה תבנה להם בתים ותשלם פיצויים בגין עקירתם מקרוונים ששכנו על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים.

בבסיס ההחלטה השיפוטית שניתן להשתמש בקרקע להתנחלות, עומדת הקביעה שהשימוש זמני. אם עולה הטענה כי הקרקע ניטלה לצמיתות, בטלה חוקיות ההתנחלות. בפרשת אלון מורה כתב נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, כי “אין ממשל צבאי יכול ליצור בשטחו עובדות… כאשר עדיין אין יודעים מה יהיה גורל השטח אחרי סיום השלטון הצבאי”.

נראה שבחלוף 50 שנה פג ממד הזמניות של תפיסת הקרקעות, ופירוש הדבר הוא שתפיסת קרקעות לצורכי התנחלות, אינה חוקית. אין מדובר עוד בוויכוח על אמנת ג’נבה, אלא על הקריטריון שקבע בג”ץ. אחרי 50 שנה קשה להגדיר תפיסת קרקע כ”זמנית”.

אילו התקבלה דעתי, בג”ץ שהחליט על פתיחת דלתותיו לעתירות להגנת הקרקעות, היה צריך לסגור אותן. הוא נהג כך על דעתו בלבד, ומאחר שהדין הבינלאומי אפשר זאת. כיום, אחרי 50 שנה, הדין הבינלאומי אינו מאפשר זאת עוד. כל פרשנות אחרת היא בלתי סבירה בעליל. יקבע בג”ץ שהדין הבינלאומי אינו מאפשר לו עוד לדון בעתירות על קרקעות של פלסטינים שכן תפיסתן אינה חוקית. יהא הנושא מונח בחצר הפוליטית.

זוהי תוצאה קשה לפלסטינים, ולישראל, אך ממילא פיקוח בג”ץ על הפגיעה בקניין הפלסטיני כמעט ואינו מונע פגיעות. בג”צ דן רק בעתירות המעטות שלפניו, וגם אלה נדחות במשך שנים מחשש מההשלכות הפוליטיות. המשך הפיקוח השיפוטי לכאורה יוצר אשליה של ריכוך תוצאות הכיבוש ומעניק כסות של חוקיות ל”מפעל” ההתנחלויות. המשך הדיון בעתירות אלה חושף את הדמוקרטיה הישראלית ומגינה- בג”ץ, לסכנת פוליטיזציה ואובדן אמון הציבור, מצד תומכי ההתנחלויות ומתנגדיהן כאחד. לכן על בג”ץ להוציא עצמו מעתירות אלה.

הטור פורסם לראשונה במדור הדעות של “הארץ”

צילום אלדד רפאלי

#כללי