חזרה

ליבי לנקינסקי: להאמין לרודן, ולהילחם על הדמוקרטיה

רודנים משכנעים אנשים סבירים שהדבר המעורר זעם הוא הדבר הנורמלי. כל מה שצריך בשביל להצליח בכך זה מעט זמן ואסטרטגיה. 11 ביולי, 2018

בשבוע שעבר קודמה בכנסת הצעת חוק שקובעת עונש מאסר של עשר שנים על הפצת סרטונים או הקלטות של חיילי צה”ל. חבר הכנסת שהגיש את הצעת החוק הסביר שהנזק שייגרם לדמוקרטיה עקב החוק מוצדק בשם ההגנה על ה”מורל” השביר לכאורה של צה”ל.

הצעת החוק הזו כל כך קיצונית שאפילו חברי כנסת ימניים מושבעים לא תמכו בה. כך, היועץ המשפטי לממשלה הזהיר שהחוק עומד בניגוד לחוקי היסוד של ישראל והיועץ המשפטי לוועדת החקיקה של הכנסת אמר שזהו חוק שלא ניתן יהיה לאכוף. גם הקרן החדשה לישראל, וישראלים רבים החרדים לדמוקרטיה בישראל, יצאו בתקיפות כנגד הצעת החוק הזו.

על פי הדיווחים באמצעי התקשורת, הקואליציה אינה מתכוונת להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית (למרות שתמכה בהצעת החוק באופן רשמי בשלב החקיקה המקדמי), וכי יש כוונה לערוך בו שינויים כך שיתמקד בפעולת התיעוד כעבירה של “הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו” ולשלש את העונש שקבוע בחוק על עבירה זו במקרים בהם “עובדי הציבור” הם חיילים.

כמה פרשנים (בהם גם  The Times of Israel)  ניסו לפטור את העיסוק בעניין בטענה שמדובר בעצם בתרגיל של יחסי ציבור של חבר הכנסת שהעלה את הצעת החוק הזו. הם טענו שאותו חבר כנסת בכלל לא התכוון שחקיקה כה נתעבת תעבור. מכאן הם מסיקים שאין טעם להתנגד לו, ושכל מי שטורח לעשות כן לא מבין איך עובדת פוליטיקה.

הניתוח הזה נאיבי. אלה מאתנו הדוגלים בחירות כבסיס לדמוקרטיה, זועמים ובצדק על עצם קיומה של הצעת החוק כזו. אנו יודעים שהגשת הצעות חוק קיצוניות כאלה היא חלק מאסטרטגיית החקיקה של הימין אשר הצליח כבר לחסל מרכיבים בדמוקרטיה הישראלית, שרבים מאיתנו האמינו שלא יהרסו לעולם.

בימים שלאחר בחירתו של טראמפ לנשיא ארה”ב הזהירה מאשה גסן (עיתונאית ולשעבר מתנגדת למשטר ברוסיה, אשר הייתה עדה למחיקת הדמוקרטיה בארצה על-ידי פוליטיקה רודנית) את אזרחי ארצות הברית וקראה להם להתבונן נכוחה במציאות החדשה ולהפסיק לספר לעצמם כי המצב לא יהיה גרוע כפי שהם חוששים. “האמינו לרודן” היא כתבה “בכל פעם שאתם חושבים או שומעים אנשים אחרים הטוענים שהרודן מגזים – האמינו לרודן. הנטייה הטבעית שלנו היא לעשות רציונליזציה של המצב ועלינו להישמר מנטייה זאת”.

יצירת כאוס היא אחד מהכלים בהם עושה שימוש ראש הממשלה נתניהו, כמו גם מנהיגים אחרים שרוצים להישאר בשלטון באמצעות הרס הדמוקרטיה של מדינתם. עלינו, מי שפועלים להגנת הדמוקרטיה, חלה החובה להתייחס ברצינות להצהרות האנטי-דמוקרטיות של פוליטיקאים, אחרת אנו מפסידים מראש.

בשנת 2010 עבדתי באגודה לזכויות האזרח בישראל, הארגון המרכזי הנאבק נגד חקיקה אנטי-דמוקרטית. למרות שהתייחסנו ברצינות לאיומים, האמנו אז שיש קווים שלא ייחצו לעולם. למשל, לא יכולנו אפילו להעלות על הדעת אפשרות שישראל תתחיל לערוך מבחני לקמוס פוליטיים כדי לקבוע מי רשאי ומי אינו רשאי להיכנס למדינה. ביקורת הגבולות, הרי, נועדה לעסוק בביטחון, לא בפוליטיקה. האמנו שממשלת נתניהו יכולה אמנם להתווכח עם מבקריה, אבל ישראל היא דמוקרטיה ודמוקרטיות שורדות חילוקי דעות פוליטיים ומכבדות את הזכות להביע דעה שונה על-ידי אזרחים ומבקרים חיצוניים כאחד.

לכן, כאשר שמעתי לפני שנה על חוק המציע להגדיר כעבירה תמיכה של אזרח ישראל בחרם על כל חברה ישראלית שהיא מכל סיבה שהיא, לרבות עסקים הפועלים בהתנחלויות, וכי החוק יאפשר לממשלה להטיל איסור כניסה לישראל (למשך עשר שנים) על זרים שתומכים בחרם כזה, סברתי שהגבול נחצה. לא האמנתי שחוק כזה יעבור אי פעם בישראל. ואכן, אנשים בכל העולם מתחו ביקורת על החוק הזה מתוך הבנה שצעד כזה הוא חצייה של גבול מוסרי ומסוכן לכל דמוקרטיה שהיא.

אבל הסיפור מורכב אפילו יותר. ועלינו להתבונן במנגונים שמובילים לחקיקה מסוג זה. אסטרטגית החקיקה של הימין הולכת ככה: עם שוך הזעזוע מההצעה הראשונית והמקוממת, מקדמי החוק יסכימו, תוך הבעת מחאה, לרכך מעט את החוק. לאחר מכן, חברי כנסת ופקידים בכירים ממשרדי ממשלה יבטיחו שיישום החוק יהיה מוגבל וצר מאוד, וכי אין ממה לדאוג. פוליטיקאים מן המרכז יירגעו, יאמינו שהחוק בגרסתו החדשה מסוכן פחות, והחוק יעבור בתמיכתם.

האסטרטגיה הזאת אפקטיבית משום שהיא מנצלת את הפסיכולוגיה הקוגניטיבית של “עיגון” (anchoring), קונספט שתיארו הפסיכולוגים הישראליים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן (בנוסף לזכייתו בפרס נובל על מחקרו יחד עם טברסקי, כהנמן מכהן במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל). פוליטיקאים משתמשים ב”עיגון” כדי להשריש רעיון ראשוני קיצוני שאליו ישוו כל גרסה מאוחרת יותר. במצב זה, אפילו נסיגה קלה מהגירסה הראשונית תגרום להצעה החדשה להיראות הרבה יותר סבירה מאשר “מה שיכול היה להיות”. זה קורה גם אם השינוי הוא פעוט ביותר וגם אם העקרונות המקוריים והקיצונים נשארים בתוקף. זוהי טקטיקה מבריקה של פוליטיקאים נטולי מוסר שמפילים בפח את הציבור.

השלב האחרון באסטרטגיה מגיע כמה חודשים, לפעמים אפילו כמה שנים, מאוחר יותר.  כאשר פוליטיקאים מציעים חוקים חדשים הממלאים את החלל שנותר (החלקים שהושמטו) מתהליכי החקיקה הקודמים. עד שמגיעים לשלב הזה, הרעיון כבר אינו חדש והזעזוע ממנו פוחת. כך, תקנות אשר חשבנו שלא יגיעו לעולם אפילו לדיון בכנסת מתגלגלות להיות חוקים רשמיים של המדינה.

כאשר “חוק החרם” הוצג לראשונה ב-2010, הוא זעזע את רוב הישראלים, לרבות מחוקקים מהשמאל עד למרכז הימני. אך לאט לאט ריככו תומכי החוק סעיפים מסוימים בו – למשל, השמיטו את החלק העוסק בכניסת זרים למדינה – וב-2011 החוק עבר.

“מר יהיה גורלה של המדינה הדמוקרטית היהודית ההופכת את חופש הביטוי לעבירה אזרחית” הזהיר הנשיא ראובן ריבלין, עוד בתפקידו כיו”ר הכנסת, במאמר דעה נדיר לאחר שחוק החרם עבר. “אוי לחברי הכנסת שקיוו לגדל ענבים טובים אך הניבו ענבים באושים, כמאמר הנביא ישעיהו. לא רק שהחוק אינו מצייד את הדמוקרטיה בכלי יעיל להתמודדות עם בעיית החרם, הוא מאיים גם לשגר אותנו לעידן שבו הטלת איסור על הבאת דעה הופכת לפרקטיקה חוקית; עידן שבו הגבול הדמוקרטי-חוקתי נופל קורבן לפעולות של הפרת חוק.”

 בשנים שחלפו מאז התחוור לכל כי הנשיא ריבלין ראה את הנולד באזהרתו.

בשנה שעברה הצביעה הכנסת בעד תיקון חוק הכניסה לישראל כך שיכלול תקנות אשר ב-2011 נשארו על רצפת חדר העריכה של “חוק החרם”: איסור על זרים התומכים בחרם, לרבות חרם על מוצרי התנחלויות, להיכנס לישראל. החוק הזה משמש כבר היום נגד אנשי אקדמיה, חוקרי זכויות אדם ופעילים. רבים מהם מחזיקים בדעות המנוגדות למשטר בישראל. חלקם מחזיקים בדעות אשר אני והקרן החדשה לישראל מתנגדים להן נחרצות. אך דבר מאלה אינו מפחית מהנזק שגורם החוק הזה לדמוקרטיה בישראל והאיום שהוא מציב מול עתידה של ישראל.

גסן, אשר הייתה עדה ממקור ראשון לטקטיקות כאלה ברוסיה, מייעצת לנו לשמר את תחושת הזעם מבלי להתחשב עד כמה הממשלה תרחיק לכת בחציית הקווים המוסריים. “כאשר אנו נתקפים בדחף לנרמל סיטואציה קיצונית, מן ההכרח לשמר את יכולתנו להמשיך ולהזדעזע,” היא כותבת. “זה יגרום לאנשים לקרוא לכם משוגעים והיסטריים ולהאשים אתכם בתגובה מוגזמת.  זה לא נעים להיות האדם ה”היסטרי” היחיד בחדר, אז תתכוננו.” התייחסות רצינית להצעות חוק קיצוניות אלה שוב ושוב בכל פעם שהן מוגשות היא צעד נבון לא רק מבחינה פוליטית. זוהי גם חובה מוסרית נוכח התנהלות  הימין קיצוני הנחוש להרוס את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

אי התגובה לפעולות אלו, כל פעם מחדש – הופכת אותנו לחלק מהבעיה. בחוסר מעש מול הרס הדמוקרטיה, אנו  הופכים שותפים לה. על אזרחי ישראל מוטלת האחריות להילחם על הדמוקרטיה הישרלאית. אני מרגישה שאני חייבת את זה לאחייניותי הגדלות בישראל של היום, בדיוק כפי שכולנו חייבים זאת לכל ילדינו כדי להבטיח שמה המקום שנשאיר להם לחיות בו תהיה חברה שעומדת באידאלים ובסטנדרטיים מוסריים. אין שום דבר נאיבי בלדבר את האמת אל מול בעלי השררה, גם אם צריך לעשות את זה כל יום מחדש.

ליבי לנקינסקי היא סגנית נשיאה למעורבות חברתית בקרן החדשה לישראל

#כללי