חזרה

המעשה הפטריוטי ביותר / רחל ליאל

22/06/2017

f100130yz03 672x378

בוקר אחד לפני שבע שנים, התעוררנו אל מול שלטים ומודעות עם דמותה של נשיאת הקרן החדשה לישראל, נעמי חזן, מצוירת כשקרן על הראש שלה, במיטב המסורת האנטישמית. תנועת אם תרצו, ובעקבותיה גופי ימין אחרים, סימנו אותנו כמטרה. הסיבה: תמיכתה של הקרן החדשה בארגוני זכויות האדם ובמאבק לסיומו של הכיבוש.
חזן עצמה לא נבהלה, אבל היא תפסה מיד את משמעותו האמיתית של הרגע. בניסוח מדוד, ובלי להתשמש במלים טעונות כמו “פשיזם”, היא הזהירה מפני ההשחתה של החברה הישראלית ומוסדותיה כתוצאה מהכיבוש. עידן חדש נפתח, היא אמרה לי. בשם ההגנה על הכיבוש הימין יחל כעת לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. אני נכנסתי לתפקידי כמנכ”לית הקרן רק חודשיים קודם לכן. בסתר לבי הבנתי שנעמי צודקת, ושהכהונה שלי עתידה לתפוס כיוון שונה לחלוטין מהשאיפות והתוכניות שהיו לי עד לאותם ימים.
מתוך 69 שנות קיומה של מדינת ישראל, חמישים עברו עליה כשהיא מחזיקה אוכלוסיה של מיליוני פלסטינים ללא זכויות אזרח בסיסיות. רובם המוחלט של היהודים והערבים בתחומי מדינת ישראל מעולם לא הכירו מציאות אחרת. הישראלים והפלסטינים התרגלו לחיות בשני עולמות שונים ועוינים. הישראלים נהנים משגשוג וחופש, והפלסטינים חיים תחת משטר צבאי, ללא יכולת לנוע בחופשיות, לבנות או ליצור, להיות מיוצגים על ידי נבחרי ציבור, ולהגשים את שאיפותיהם וחלומותיהם. יש הסברים רבים לאופן שבו הגענו למצב הזה, ושני הצדדים ביצעו טעויות ועוולות. אולם משגי העבר לא משחררים אותנו מראייה מפוכחת של המציאות. הכיבוש משחית, וכיבוש מתמיד הוא השחתה מתמדת.
ישראל קמה כמדינה דמוקרטית. לא דמוקרטיה מושלמת, אבל כזו שהיתה בתהליך מתמיד של שיפור. ישנם תחומים שבהם הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה להשתפר. החברה היהודית היא רב תרבותית ומגוונת הרבה יותר מאשר בישראל שאני זוכרת כנערה וכאשה צעירה. צעדנו קדימה בזכויות הנשים, הלהט”ב, ואפילו במקומות מסוימים הנוגעים ליחסי הדת והמדינה.
אבל כל ההישגים האלו, שהקרן החדשה מתגאה בצדק בחלקה במאבק עליהם, אינם יכולים להסתיר את חרפת הכיבוש, או למנוע את השלכותיו. דמוקרטיה היא משטר המבוסס על שוויון ועל השתתפות של כלל האוכלוסיה האזרחית בשלטון. דמוקרטיה המקיימת משטר צבאי על חלק משמעותי מנתיניה, בתוך גבולותיה, תתקשה להיקרא דמוקרטיה. בחלוף הזמן, היא גם תתקשה להתקיים. אין כיבוש נאור, כמו שאין כיבוש דמוקרטי. סופו של הכיבוש לחסל את הדמוקרטיה.
אנו רואים את התהליך הזה לנגד עינינו, בכל יום ובכל שעה. טשטוש הקו הירוק גורם לפרקטיקות מהשטחים לזלוג לתחומי מדינת ישראל. בהתחלה הן מופנות כלפי אזרחי ישראל הערבים, ואחר כך כלפי היהודים. חוק החרם, חוק הנכבא, חוק ועדות הקבלה, חוק האזרחות, חוק ההסדרה, חסימת פעילים ואורחים מחו”ל מלהיכנס לתחומי המדינה, החרמת ארגוני זכויות אדם – אלו אינם צעדים בטחוניים. אלו צעדים המכוונים נגד חופש הביטוי וההתארגנות, נגד זכויות הפרט ונגד השוויון. חלקם מכוונים נגד הפלסטינים אזרחי ישראל; אחרים נועדו להוציא את ההתנגדות לכיבוש אל מחוץ לקונצנזוס, ומאוחר יותר גם אל מחוץ לחוק.
צריך להודות שהמהלכים האלו נושאים תוצאות. לעתים קרובות אני שומעת אנשים מתלבטים אם להשמיע קול. המחיר יכול להיות גדול כל כך – למורה בבית הספר, למרצה באוניברסיטה, לאיש התקשורת – מעליהום בפייסבוק ועד לאובדן מקום העבודה או העסק.
אינני יכולה לספור את כמות הפעמים שבהם ייעצו לי לצמצם את חלקו של המאבק בכיבוש בין שלל מטרותיה של הקרן החדשה. לעתים, ה”עצות” האלו הגיעו מאותם אנשים וגופים שתקפו אותנו, ונלווה אליהם ניחוח של איום. אבל היו גם ידידים שחשבו שהפעילות נגד הכיבוש פוגעת ביעדים האחרים שלנו, ושללא המאבק בכיבוש, היה לנו קל יותר לחבור לקונצנזוס בתחומים של חברה וכלכלה, דת ומדינה.

אלא שבטווח הארוך, אין תוחלת לשום מאבק בישראל ללא המאבק בכיבוש, מהטעם הפשוט שהכיבוש הוא האיום המרכזי על אופיה ועתידה של מדינת ישראל.
זהו איום קיומי, והוא אינו אבסטרקטי או מופשט, אלא מוחשי ביותר. התמשכותו של הסטטוס קוו גורמת לנו לשכוח את העובדה הפשוטה הזו. מדינת ישראל לא תוכל לשלוט במיעוט חסר זכויות לנצח. אין לכך תקדים היסטורי. הקריסה היא בלתי נמנעת, ולכן הכרחי שאנחנו נהיה אלו שנעצב את עתידנו, כעת, מתוך עוצמה ושאיפה לשלום.
הקרן החדשה וארגוני זכויות האדם לא ביקשו לעמוד בחזית הקרב הזה. במצב עניינים נורמלי, היינו מצפים לחזית רחבה בכנסת נגד הכיבוש, כזו שאולי לא תחזיק ברוב קואליציוני, אבל לפחות תוביל את המחנה. למרבה הצער, למעט חברי כנסת ספורים, נטשו הפרלמנטרים הישראלים את המערכה. אני משוכנעת שיבוא היום ודור חדש של חברי כנסת יחזור לעסוק באתגר הזה, אבל עד אז, הנטל ימשיך ליפול על החברה האזרחית.
גם באווירה הציבורית הרעילה הזו, אינני מצטערת על דקה אחת ועל שקל אחד שהשקענו במאבק בכיבוש. להפך. אם היינו יכולים, היינו עושים יותר. בימים אלו, כשאני מסיימת את תפקידי כמנכ”לית, אין דבר בו אני גאה יותר מאשר העמידה שלנו בחזית המאבק בכיבוש. סיום הכיבוש הוא לא רק חובה מוסרית ואנושית, אלא אינטרס ישראלי מובהק. המאבק בכיבוש הוא המעשה הפטריוטי ביותר שישראלי יכול לעשות. נמשיך בו עד שננצח.

#כללי